התכונה הבולטת של ניר היתה האהבה והשמחה שהשרה על כל סביבותיו. אחייניו ואחייניותיו אינם מסוגלים לשכוח את הדוד הצעיר והחייכן. "היית דוד מצחיק משמח ומבדח", כתבה עליו אחייניתו, "ובכל מקום בו היית, במשפחה בעבודה או בין חברים, השתלבת מיד. לעולם לא נראית עצוב וגם את הבעיה הקשה ביותר ידעת לפתור ברוח טובה". אכן, שמחת החיים ההומור וטוב הלב היו כל כך אופייניים לניר, עד כי חבריו ליחידה היו המומים לאחר הירצחו ופשוט התקשו להאמין שאיננו עוד. הם ערכו לזכרו אלבום מיוחד, גדוש חוויות, זכרונות ותמונות.
בפתח האלבום כתבו החברים:
"ביום ההוא חשכו השמים וכבה האור, היינו כלא מאמינים - איך נפלת, גיבור.
הלב נדם, העיניים דמעו, אחינו בורוכב הלך... זאת לא מתיחה. רצינו, קיווינו, שגם הפעם תופיע... אבל לא, הרוע בהתגלמותו פגע גם בך.
ואתה בטח היית שקוע בלספר בדיחות, ולא שמת לב שממש לידך נרקמת מזימה.
אבל אתה לא שייך לעולם הרגיל, עולם של כאב. אתה ניר, המשכת לפרגן, להצחיק...
למה, אלוהים, למה אותו? הרי אתה יודע כמה שמחה ואהבה הוא נתן...
למה את בורוכוב...? האם גם בשמיים עצוב והמלאכים צריכים את ניר לידם?
בורוכוב אחינו, קשה לדבר עליך בלשון עבר, אבל הימים חולפים, הכאב גובר, החלל מתרחב ואין תחליף - - - אל תשאיר אותנו לבד, אח יקר. קשה עלינו הפרידה, קשה לנו להביט בקבר הטרי ולחשוב שאתה טמון בפנים...
אתה, שהובלת כל הזמן, צחקת והצחקת, עכשיו שותק. שתיקה מפחידה של סוף העולם. אנחנו יודעים שאם היית יכול לקרוא את כל מה שכתבו עליך, היית פשוט נקרע מצחוק ויורד עלינו.
אבל אתה לא... ולכן אנו מרשים לעצמנו לעשות הכל כדי להמשיך ולהחיות את זיכרך. נעשה הכל כדי שלא תישכח, נרך יבער תמיד, כמו המנורה בבית המקדש. לא יוכלו המים לכבות את אש התמיד אשר ברוחך.
אוהבים וזוכרים תמיד,
פלוגת צמ"ה סדירה