סמל שמואל בן חיים בן נעים ז"ל

קרב ניצנה

חשיבותו האיסטרטגית של האיזור, החולש על הכבישים המקשרים את חלקה הצפוני והמאוכלס יותר של הרצועה עם בסיסי הצבא המצרי בחצי האי סיני ובמצרים, לא פגה במשך הזמן. להיפך, עם המפלות האחרונות של הצבא המצרי וגלוים הברור של חולשותיו הצבאיות החליט נאצר לשמור לעצמו , ביתר תוקף, את האזור האיסטרטגי.
מאז ספטמבר 1955 המשיך הצבא המצרי להתגרות ברבונות של ישראל. שוטרים נהרגו ונשבו, מודדים ישראליים הופרעו מעבודתם. ישראל הגיבה והמצרים לא החשו.


ב-26 לאוקטובר עלו כוחות מצריים כדי קילומטר וחצי אל תוך שטח ישראל . תכונות המצרים הוכיחו, כי נחושה החלטתם להחזיק בשטח זה. ישראל פנתה בתלונה אל מטה האו"ם והזהירה את מצרים, כי לא תשלים עם מצב זה. מטה האו"ם בירושלים ובניו-יורק שיגר כ-5 מחאות חריפות למצרים ובהן דרישה לצאת את השטח הישראלי. נאצר לא טרח אפילו להשיב למחאות. כוחותיו של נאצר המשיכו להתבסס באזור. מטוסים מצריים חגו סביב האזור. יחידות "פדאיון" נראו שוב בתחום ישראל.


אל מול התגרויות אלו לא יכלה ישראל לעמוד חדלת אונים. התשובה לא אחרה לבא.




השעה היתה כבר מאוחרת. החושך החל לרדת. סביב אחת מסככות הרכב בבסיס הכח הלוחם התכנסנו החילים . לאחר הסבר המשימות ("המשימה על כוחותינו היא להוריד את המצרים שהתחפרו בשטח המפורז ולהשמידם"). מפקדי היחידות סקרו במבט אחרון את חיליהם , שלרובם היה זה הקרב הראשון.


בשעה 9.15 החלה הנחתה של אש ארטילרית. כל השטח הואר מאש התפוצציות. קליעת פגזי התותחים היו מדויקות להפליא. חפוי האש המדויק אפשר ליחידה לעשות את המטרים האחרונים עד היעד. כל עת ההפגזה קנן פחד סמוי בלב. פחד
שסותם את ורידי הדם במוח, פחד, שמגביר את הלמות הרקות, פחד שמכסה את גופך בפלגים מלוחים של זעה.


עם תם ההפגזה נתנה הפקודה "זנק" , מאותו הרגע חלף הפחד. הגוף התפרק מכל הכבלים. הכדורים ששרקו מסביב הגבירו את מרוץ הדם. היחידה הגיעה למוצב ונתקלה באש מקלעים בינוניים, ומקלעים קלים של האויב.

הכח זנק קדימה. הכתות השונות התפרסו. המגע הקרוב בין החיילים לבין עמדות האויב הפך את הקרב לקרב כידונים. במקרים רבים לא הספיקו המצרים להרים ראשם מהעמדה ונדקרו. הזמן חלף המהירות. אט אט החל השטח להצטלל. מצרים נראו רצים מבוהלים מעמדותיהם, חלקם נסים מערבה. חלקם נקטלו מצרורות קרובים.


תוך 7 דקות נשברה ההתנגדות המצרית והכבוש היה מושלם. עתה נותר לטהר את השטח ולאסוף את השבויים והשלל.


מרחוק נראו חילים נושאים את קורבנות היחידה. שמואל, מאיר, עמנואל, ומרדכי-ארבעה הרוגים. שבעה פצועים, שמהם נפטרו שניים לאחר כמה ימים.