חסד עשה עמנו יזהר בהולדו. אחיו, שהקדימו, זכה לחיות רק שני ימים, והלך כלעומת שבא, ומלאי חרדה חכינו לילד השני. ונרגע הלב בראותנו שהרך הנולד הוא טוב, גדול ובריא. 4.300 ק"ג היה משקלו. עיניו גדולות ויפות, והרופא קרא לו - הגיבור שלנו.
בבית הספר היה אחד התלמידים הטובים. פעם, באחת הפגישות בין ההורים עם המורים בגמנסיה של ירושלים, אמר אחד המורים, בין השאר עליו: "ילד כזה הוא אידיאל למורה: מקשיב, מבין, אינו מפריע, תמיד נקי ומסודר".
הראה כשרון בנגינה. בשעורי הנגינה צורף תמיד לילדי כיתה גדולה ממנו. תוים ידע יפה. וכל מנגינה ששמע, מיד ישב וכתב את התוים. בהגיעו לשנת "בר-מצוה" רשם את מנגינת ההפטרה בתוים וניגן אותה בחליל.
יזהר נכנס לתנועת "הצופים". הוא מתמסר לתנועה באהבה. פעמים נזדקק לכספים בשביל איזה מפעל בתנועתו. אבא הבטיח לו שילינג אחד בעד כל פרק בתנ"ך שילמד אותו בעל-פה, הוא למד במשך שבוע אחד 16 פרקים בע"פ, וקבל 16 שילינג.
יזהר נעשה מדריך בתנועת "הצופים" וחניכיו מתברכים בו. אותו זמן הוא מצטיין בעבודות יד. הוא מאסף את הזגוגיות של משקפי אבא ואמא ויוצר טלסקופ, אח"כ גם מיקרוסקופ, טורבינה של קיטור, אוירונים וכדומה. כשנזדקק לאיזה חפץ בשביל תערוכת הצופים היה הולך אל מערת צדקיהו, ומאבני המקום היה מפסל כלים שונים. מאפרה, מעשה ידיו, הוא מגיש לקבוצת "החלוץ" של אביו, "קבוצת לוצק", במסיבתם למלאות 25 שנים לעליתם ארצה (1945-1920).
בגמנסיה בחר במגמה הריאלית. שאף להמשיך בלימודיו בתכניון.
כשמכריזים על התחלפות המדריכים בתנועה, אין החניכים של יזהר משלימים עם זה. אחד מהם כתב גם חיבור בכיתה על "יזהר המדריך שלי". בדמעות בעיניו צעק: "למה לקחתם את יזהר? השיבו לי אותו". את רוב זמנו מקדיש יזהר ללימודים, להכנת הצגות, לכתיבת מערכונים למסיבות, לקריאת ספרים ולפתרון תשבצים. שעות היה יושב ע"י הרדיו, שומע מוסיקה וקורא.
בן 15 הוא מתחיל להיות פעיל בארגון ההגנה. התקופה היא תקופת הרדיפות מצד האנגלים, ובילוש אחרי כל נער ברחובות. יזהר בא הביתה ומספר כי נעצר ע"י אנגלי, הלה שאל אותו מה ששאל וקיבל ממנו סטירת לחי. תמיר היה וגבוה, 1.85 מטר, ונראה מבוגר למעלה משנותיו, והיו האנגלים מטרידים אותו ברחובות העיר. הלך וקיבל תעודת זהות. עוד במחלקה הששית כותב יזהר באחד החיבורים: ..."לא תהיה לנו מדינה, אם העם לא ידע לתת לקרבן את מיטב בניו".
עם בחינות הגמר הודיע, שהוא אומר לצאת להכשרה בפלמ"ח, ובתחילת שנת תש"ח יצא להכשרת "דפנה". לא תארנו אז לעצמנו שלא נזכה לראותו עוד. במכתביו היה כותב תמיד על הרגשתו המצוינת, על עבודתו בבריכת הדגים, בסלילת הכביש ל"להבות-הבשן", בקביעת צינורות להשקאה, ועל "הפטנט" שלו בשטיפת כלים במטבח. ברוב געגועיו הביתה לא התחשב עם שיבושי-הדרך, קיבל חופשה ונסע להתראות. בא לתל-אביב ולא יכול להמשיך, כי הדרך לירושלים כבר סגורה היתה. לדברי הקרובים היה מרוגז: "אני מוכרח להגיע הביתה". דפק על השולחן וצעק: "איך זה, האם לא אראה את הורי ואת הבית החדש?"... לא זכה וחזר לתל-חי, כי לשם העבירו בינתים את הבסיס. משם הלך עם חבריו לכבוש את "נבי-יושע"...
בחסד וברחמים התחנכו ילדים-חברים אלה, בתפארת שבגבורה מסרו את נפשם בעד היקר להם. במסירות נפש ובאהבת-רע הגישו עזרה וחיפוי לפצועים ולנסוגים.
בחוברת הפלמ"ח (מס. 67 מ-19 ביולי 1948) כותבים חבריו: "למופת": גילויים אישיים בקרב נבי-יושע":
"יזהר ערמוני - שימש בקרב בתפקיד של מקלען. משהגיעה אליו הוראת הנסיגה - הודיע שלא יסוג ויחפה על נסיגת חבריו עד תום. הוא ירה וחיפה - ונמצא אחר כך בין ההרוגים".
בין 12 הגיבורים שקבלו אותות הגבורה היה גם יזהר. בכ' תמוז תש"ט 18.7.1949, ביום המיסדר הצבאי, קיבלו אביו ואמו מידי נשיא המדינה חיים וייצמן וראש הממשלה דוד בן-גוריון את מגילת הקלף, וסיכת זהב של המדינה על שם יזהר, טוראי מס. 9562, כאות הגבורה, אות ההצטינות הנעלה ביותר אשר לצבא ההגנה לישראל.
בני, בני. עשית את אשר מוטל היה עליך לעשות. אך מובטחני, שזכרתנו ברגעיך האחרונים. ודאי חיפשת את אמא, אשר כה אהבת. ועכשיו, שעזבתנו אבלים ודוויים, כפלים יקרת לנו, ושבעתים יקר לנו מאז הגליל, שכרתנו ברית-דמים אתו.
הברושים שנטענו ביער המגינים יפארו ויכסו במעטה ירק את הרי הגליל, שעליהם נלחמתם. הם יספרו לדורות הבאים על גבורתכם, ועל אהבתכם למולדת.
הוריו: יהודית וגדליהו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח