סרן אבישי שייקו בן ברוך ז"ל

שלום ילד.

עשר שנים חלפו מאז נפרדנו ממך, כאן בארץ הזאת במקום בו אתה טמון. מי היה מאמין, שכל כך הרבה זמן אתה רחוק מאתנו. היכן דמותך הגבוהה, המיתמרת, החייכנית, הקורנת, בעלת עיני התכלת הגדולות הבהירות והחכמות וגוון קולך העמוק.
כאשר אתה מופיע לי בחלום, אתה תמיד מחייך. משום מה אתה ניראה לי מרחף כזה סביבי, ושואל את השאלה הניצחית: אמא, מה הענינים?
איך אפשר בכלל לכתוב לך? ואיפה אתה? האם אתה נימצא שם למעלה עם סבא אהרן וסבתא טובה, עם סבא בובי וזנוייל ועדה? לפעמים יש לי הרגשה שאתה נמצא בקרבתם, וטוב לי להאמין שחלק מן המשפחה דואג לך ושומר עליך, כמו פעם. גם אני מתנחמת במחשבה שיום אחד גם אני אגיע אליך ואראה אותך סוף סוף, אחרי כל כך הרבה שנים.
אני רואה את חבריך; הם גדלו, התבגרו, הפכו להיות הורים לילדים. הם מסבירי פנים, מחייכים, שואלים שאלות. אבל אתה איננו אתם. ואתה לא גדלת כמו שהם גדלו. ולא הקמת משפחה. ורק סבלת וסבלת. חיית כאן אתנו בטראנס שלם, עם המון קצב ואנרגיה והסתלקת מאתנו בסערה גדולה.
אף אחד לא רצה להאמין שהמחלה האיומה הזו תכניע אותך. ואתה נלחמת ונלחמת כמו ארי. נלחמת כמו גיבור.
אנו חיים במדינה שמלחמות הם מנת חלקנו. ואפילו שבימים אלה מדובר על הסדר שיוביל לשלום הרי ההפגנות והרציחות והשנאות הם כרגע מנת חלקנו. לא רק שאתה שייך לעם שנלחם כל ימיו על קיומו, אלא אתה שייך גם למשפחה לוחמת.
כאשר אני עולה להגיד לך שלום, במקום בו אתה טמון, כאן, עלי אדמות, מבצבץ איזה פרח קטן. פרח קטן שאומר לי שלום ממך. אפילו פרחים ששתלנו לפני כ-10 שנים עדיין פורחים מידי עונה. הטבע, לא משתנה אם לא פוגעים בו לרעה הוא מחזיר יופי ושלוה ונועם. ואתה מבצבץ לי מתוך הפרח ומשמח את לבי, ונותן לי תחושה שכל ביקור שלי במקום הזה הוא לא לשוא. שם נוכל להגיד שלום זה לזה, שם אנחנו ניפגשים. כל ידידיך משתדלים לזכור. הם כואבים את חסרונך, הם מתגעגעים אליך. הם לא שוכחים אותך.
אני בטוחה שאתה צוחק שם למעלה; מה כותבים פה עלי?! חייבים לכתוב, ילד. חייבים לזכור. הזמן עושה את שלו, החיים נמשכים עם הטוב והרע שבהם, ואסור לשכוח שהיית אתנו, ששמחת, שחשבת, שגדלת, שבנית, שיכולת להקים משפחה לתפארת ולהיות בן נפלא, אח נפלא בעל נפלא אבא נפלא ואזרח נאמן לארצך. היום אתה לא פה, לא פה באופן פיזי - אבל פה אתנו ובתוך לבותינו בכל מה שאנחנו עושים וחושבים. אתה חלק מאתנו, ילד, דם מדמנו, ובשר מבשרנו. זה שאנו לא רואים אותך כרגע, זה רק מצב זמני. אנו חושבים אתך ומזכירים אותך. וחושבים לא פעם מה אתה היית עושה במקומנו אילו היית אתנו. אסור לחשוב שאבדנו אותך, אסור לחשוב שהלכת מאתנו, למרות שבפועל הרי אתה לא כאן.
שרון גדלה ויפתה, הפכה עלמה נחמדת. זיוי כבר הקים לעצמו לעצמו משפחה. היית מאושר להכיר את ענת שהוא בחר בה. גם אני וגם אביך גדלנו והתבגרנו עם השנים, וכולנו כואבים את חסרונך.

אמא