סרן אבישי שייקו בן ברוך ז"ל

קורות חיים

בן פרחיה ואביטל, נולד ביום ז' באלול תש"כ (30.8.1960) בחיפה, וגדל מגיל 3 בירושלים. אבישי למד בבית-הספר היסודי "בית-הכרם" וסיים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר התיכון שליד האוניברסיטה, במגמה מתימטית-פיסיקלית. כשהתקרב מועד גיוסו לצה"ל, מוין אבישי לפי כישוריו והוצב בקורס טיס. אולם, אף שעבר בהצלחה את שלב הגיבוש בקורס הטיס, הוא פרש ממנו, משום ששאף לשרת כקצין מכונות בחיל-הים.

באוקטובר 1978 התגייס אבישי לצה"ל והתנדב לחיל הים, לקורס חובלים. הוא היה בוגר בית-ספר תיכון-עיוני, ולכן נאלץ להאבק על רצונו ושאיפתו לעבור למגמת מכונות. ובכלל, מאבק להשגת רצונות, שאיפות, אמונות וערכים היה קו אופי מרכזי באישיותו של אבישי.

ביוני 1980 סיים אבישי קורס חובלים במגמת מכונות, והיה בין המצטיינים בו. הצטיינותו ניכרה במיוחד כי בנוסף למשימות השיגרה היה עליו להשלים את החסר בנושא מכונאות. בסיום הקורס הוענקה לו דרגת סגן-משנה. המלצות מפקדיו באותה תקופה היו: "אבישי קצין צעיר, בעל רצון נחוש ומוטיבציה. יוכל לשרת כקצין מכונות טוב".

שייקו- כך כונה אבישי בפי חבריו- עבר את מסלול קציני המכונה בחיל-הים, עד שקיבל את דרגת ה"צ'יף"- קצין מכונות ומפקד מחלקת מכונות בסטי"ל. הסטי"ל היה מ"סטי"לי שרבורג", מן הסטי"לים הוותיקים שבחיל-הים. אבישי וצוותו השקיעו לילות כימים כדי להביא את הסטי"ל לרמת כשירות מבצעית עליונה, ולשומרו במצב זה.

בקבלו את הסטי"ל, הצהיר שייקו "הסטי"ל שלי יהיה הסטי"ל בחיל-הים". בנובמבר 1981, עבר לשרת בתנאי קבע, והועלה לדרגת סגן. את שירותו של אבישי כ"צ'יף" אפיינו מאבקים, התמודדות, הדגשים, דבקות במטרה, שאיפה לשלמות מקצועית ושיפור תנאי השירות של חבריו, פקודיו- להם מצא תמיד פנאי ואוזן קשבת.

באביב 1982, תוך שירותו אובחנה אצלו מחלה קשה. הייתה תקווה להצילו בטיפול מיוחד בבית-חולים בארצות-הברית, וצה"ל סייע בנסיעתו ובהוצאות ריפויו. הוא חזר לארץ ושובץ מחדש בתפקיד קצין ימי. אולם מחלתו התגברה וגברה עליו, וביום כ' בשבט תשמ"ד (24.1.1984) נפטר. בן 23 שנים היה במותו.

אבישי הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים. הוא השאיר אחריו הורים, אח ואחות. אחרי מותו הועלה אבישי לדרגת סרן.

מפקד יחידתו כתב עליו, במכתב תנחומים למשפחתו: "סרן אבישי היה לוחם ביחידת ספינות סטי"לים בחיל-הים. בספינה שבה שירת היווה אחד מעמודי התווך. סביבו נבנה הצוות, ועליו היה אפשר להישען. פקודיו וחבריו הכירוהו כחבר טוב, אהוב ומקובל בחברה והם ביקשו את קרבתו ועצתו. מפקדיו ידעו שמשימותיו יבוצעו במלואן, ונהנו מפירות יוזמותיו בספינה".