קורות חיים
איך אפשר לתמצת במילים פיסת חיים קרועה של מי שלא אמרה את מילותיה האחרונות?
איך אפשר לסכם מארג חיים פרום של מי שהעדרה הפיזי הוא נוכחות מרעידה שמזינה את נפש אוהביה-אהוביה שהותירה אחריה?
איך אפשר לכתוב תולדות חיים גרועים של מי ששברי חלומותיה עוד מנצנצים על קירות הבית אליו לא שבה ביום אביבי אחד?
חיה נולדה בירושלים, ב-25 באוגוסט 1955, בת בכורה ליוסף ואסתל עוליאל. אמה זוכרת תינוקת "חמודה, שקטה, חייכנית, אבל גם עיקשת לא קטנה כשהיה חשוב לה נורא להשיג את מבוקשה. גם כילדה צייתנית, תמיד היתה לה עמדה ברורה, דעה משלה. קרה לא פעם שכשהענשתי אותה על משהו שנראה לי חריג, היא המשיכה לעמוד על דעתה אבל לא ערערה על העונש, קיבלה אותו בהשלמה, באדישות אפילו. התכונה הזאת ליוותה אותה לכל אורך חייה".
אחרי שלוש שנים בבית הספר היסודי אליאנס, עברה ללמוד בגאולים, אזור מגוריה החדש. חיה היתה תלמידה עצמאית, אחראית, חברה טובה ואהודה. בתיכון למדה בעין כרם, התערתה בחיי החברה והתייחסה ללימודים ברצינות רבה.
בשנת 1972 התגייסה לצה"ל והוצבה בחיב"ה (חיילות בשירות המשטרה) ירושלים. כחיילת, סיירה ברחובות ובשווקים, איישה מחסומי דרכים וביצעה בדיקות בטחוניות בנקודת המעבר מירדן לישראל בבקעה.
עוד בהיותה חיילת טופחה הידידות ונבטו ניצני הקירבה אל השכן שגר קומה מתחתיה, נסים - לימים אהוב לבה ואבי ילדיה, לו נישאה בתום השירות הצבאי שלה, במרץ 1974.
הבחירה לשרת במשטרת ישראל לא היתה מקרית. סבה, מסעוד סייג, כמו גם אביה יוסף עוליאל, שירתו במגרש הרוסים, וחיה היתה החוליה הבאה בתור בשרשרת, דור שלישי למשפחת שוטרים.
מיום גיוסה ועד מותה בדרגת רב פקד, היא עבדה במדור מידע פלילי במטה הארצי בירושלים. ההתחלה היתה בחוליית חריגים, שטיפלה באיחוד תיקים לעבריינים. עם התקדמותה בתפקיד, שימשה במקביל כעוזרת ראש המדור, סגן ניצב צפרירה צחי, וממלאת מקומה בעת העדרה. חיה היתה יד ימינה הרבה מעבר לדרישות הפורמליות של התפקיד.
במשך הזמן הוטלו על חוליית החריגים שבראשותה משימות נוספות, שיצרו עומס מוגבר ולחץ רב בעבודה. אבל אופי זה אופי: כמי שאחריות, נאמנות, דייקנות ושלמות היו תכונות טבועות באופייה, בשיגרת יומה כמו במקום העבודה, חיה יישרה קו עם האילוצים החדשים ותרמה הרבה מעבר לשעות העבודה המתבקשות (אף כי בשל מצבה הבריאותי אושר לה בתקופה מסוימת לעבוד 4 שעות ביום בלבד). היא נהגה להתייצב במטה הארצי עם בוקר ולשוב רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות. גם כשחשה לא אחת ברע, נמנעה מהעדרויות.
חברותיה במטה תמיד דיברו עליה כעל עובדת מיוחדת במינה. קירבתה נטעה בהן ביטחון, נוכחותה הקרינה שלווה, רוחב לבה הקסים את סובביה. עם חיה היה כיף להתייעץ, לא היה קץ לקשב שלה, תמיד היו לה הערות בונות.
ב-1996 היא נבחרה לעובדת מצטיינת של המשטרה וקיבלה את אות הנשיא. מעבר להצטיינותה בעבודה, היתה בין הראשונות שהצטרפו ללהקת המחול של המשטרה, במסגרתה רקדה בקלילות על הבמה מספר שנים.
החוש האמנותי שלה, בשילוב סבלנותה ודייקנותה, בא לידי ביטוי גם באפיק אחר שטיפחה כתחביב - עבודות טלאים מבד. בשקידה שלא תיאמן חיברה טלאי לטלאי ויצרה שטיחי קיר מרהיבים ומפות מסוגננות, שאף הוצגו בתערוכות. רק מעטות מעבודתיה תלויות היום בביתה.
בתוך כך הקדישה מרץ רב גם ללימודי התואר הראשון בחינוך, אותם סיימה בהצלחה.
הדומיננטיות שלה, הסקרנות הרב תחומית והחוש האסתטי המעודן, ניכרו גם בביתה, שטופח בטעמה המיוחד, כשלכל חפץ משמעות ומאחורי כל פריט מחשבה תחילה.
כמחנכת, שמה הלך לפניה. לחיה ונסים נולדו שני בנים יקרים מפז - אלעד, יליד 1976, ויובל, 1979. חיה היתה להם אם אוהבת, דואגת, מחבקת, מלטפת, וגם נוזפת בשעת הצורך. מחנכת נדירה שהתברכה באינטואיציות חדות ובריאות ששום תואר בפסיכולוגיה לא מקנה. היא גידלה את ילדיה לעצמאות, לפתיחות, לצמאון דעת, לשמחת חיים, לאהבת הזולת. לא אחת נועצו בה קרובי משפחה וחברים בסוגיות חינוכיות וקונפליקטים שבין הורים לילדים. "לחיה יש את זה", הם נהגו לומר.
הכלים המעולים שהעניקה להם משמשים את בניה גם היום, כבוגרים. כל אחד מהם, בדרכו, מילא אותם בכל הטוב שבו. אם האדם הוא תבנית נוף מולדתו, חיה מצוירת היום בנוף הזה כאמא גדולה מהחיים.
וחיה הרעיה? אשה ומאהבת, בת שיח תומכת, שותפה וחברה, עולם ומלואו עבור מי שעד יומה האחרון ראה בה את נערתו, ההיא שגרה קומה מעליו בימים רחוקים. הנערה של נסים.
חיה, הנעימה להתרועע, היתה בזוגיות הזאת החוט החברתי המגשר, מאושרת באושרו של איש חיקה וגם מסייגת אותו כשצריך, בטון המרוכך אך סמכותי שכה איפיין אותה. הקול ההוא, שידע גם להרעים בצחוק מתגלגל שעדיין מהדהד בין קירות ביתה.
אבל על הצחוק הגדול שלה העיבה עננת מחלתה. גם אז, ברגעיה הקשים, היא עשתה הכל כדי לא להכביד, לא לחלוק את משאה אף עם הקרובים אליה ביותר. "אל תעשו לי הנחות" היה המשפט הנחרץ השגור בפיה. היא תבעה בתוקף מנסים, אלעד ויובל שלא יקלו עליה והקרינה על סביבתה עוצמות של רוגע מדומה עד רגעיה האחרונים.
בוקרו של יום שלישי, כ"ח בניסן תשנ"ט, 14 באפריל 1999, לא רמז על הבאות. חיה נכנסה בשער המטה הארצי ועלתה למשרד שלה. שלוש שעות אחר כך נקבע מותה.
ואף על פי כן היא כאן, כל הזמן כאן, לועגת את אי היותה, כמו אבן גדולה שנעקרה ממקומה בשדה והותירה תחתיה את קווי המתאר המשמרים את תבניתה. בת 44, מעתה ועד עולם.