קורות חיים
מתוך דברים שנאמרו ע"י אחותה שרה קורקוס באזכרה שנערכה בשנת 1976 בפירנצה.
...הסכמתי לדבר באזכרה זו כיון שהייתי רוצה להצליח לתאר את הדמות הטהורה הזאת של אישה יהודיה ובכך לגרום לציבור להכיר אותה טוב יותר. אף פעם לא דובר רבות בחנה. אולי בגלל כבוד שלא במודע לענוונותה ולצניעותה. הבחירה להזכיר אותה כאן, בפירנצה נראית לי מוצדקת במיוחד.
בפירנצה עברו על חנה מרבית ימי חייה, כאן, לאחר ילדות מאושרת היא חיה ככלה וכאם מאושרת, ומכאן היא יצאה למחנות המוות הנאציים, ומכאן היא עלתה לישראל.
חנה דמות מסמלת של אישה יהודיה, שסבלה את אימי המחנות והגשימה את הציונות שלה עד לקורבן העליון.
בתם של דריו (נתנאל) די ג'ואקינו ושל אמה דלה פרגולה, שניהם צאצאים למשפחות בעלות שורשים ותרבות יהודיים עמוקים. נולדה ב- 20 לינואר 1911. הייתה הבכורה בין חמשת ילדיהם, שילדותם עברה באושר ובתוך הרמוניה של משפחה מאד מלוכדת. תמיד שלוה ועליזה, הייתה לה השפעה גדולה עלינו האחים והאחיות בזכות מזגה הנוח - המחנך, שהקדים להבשיל. לאחר שהשלימה את לימודיה בתיכון עיוני למדה שפות, והוסמכה בשפה האנגלית. בגיל 18 הכירה את נתן קאסוטו בן ה- 20. האחוד שלהם היה מושלם, מלא, מבן זוגה המיוחד חנה קבלה עושר רוחני חדש ומתחדש, הם נישאו בשנת 1934 וזכו לארבעה ילדים.
אושרה, של משפחה זו היה קצר מועד. כבר ב- 1936 נפל דבר שנתגלה כהרה גורל לעתידם, כאשר התכוננו לנסוע לארה"ב, מקום בו נתן זכה למלגת לימודים על מנת להשתלם ברפואת עינים, הגיע עבורו צו קריאה לצבא (זו הייתה תקופת מלחמת חבש) ודרכונו נשלל ממנו. שתי שנות הלימודים הללו, שהיו מתוכננות בארה"ב, היו בודאי חוסכות מהם את הגורל הטרגי שארב לפיתחם.
נתן נאלץ, כתוצאה מחוקי הגזע, לוותר על מקומו כעוזרו של פרופ' בארדלי בבי"ח לעינים בפירנצה, וקבל על עצמו את משרת סגן הרב הראשי במילאנו ואחר כך את משרת הרב הראשי בפירנצה. למרות קשיי הזמנים ההם שני בני הזוג הצעיר שמרו על שלוה שקט ואמונה בקב"ה.
מעידה על כך המשוררת לינה מורו: "חוזרים לזכרוננו השנים בין 43-41 כאשר עם סגירתם של רבים מן המוסדות המוכרים לנו, עדיין נשמרה בביתם של נתן וחנה קאסוטו שלהבת היהדות בשעורי העברית שניתנו בערב, לאלה המעטים שעדיין האמינו בעתיד שאחרי המלחמה. לפני השעור הילדים הקטנים היו באים לבקש את ברכת אביהם. והיה זה - במתח של אותם הימים- רגע של שלוה לראות את האב והאם הללו כה אציליים בפשטותם מלטפים ביד ובלב את ילדיהם"
אחרי ה 8 בספטמבר 1943. כאשר נתן, מתוך סיכון עצמי מודע, הגביר את עזרתו החומרית והרוחנית לאחיו היהודים, חנה, קרובה ללידתה הרביעית, שוכנעה למצוא מסתור עם ילדיה והוריה במנזר דלה-קאלצה .באוקטובר נולדה חוה, הבת הרביעית, לא קשה לתאר באילו תנאים ובאילו רגשות. האירועים התגלגלו במהירות: נתן נלכד ונכלא. חנה נשארה לבד אבל לא נפלה ברוחה. במטרה לשחרר את בעלה, הלכה עם גיסה שאול קמפניינו ועם רפאל קנטוני, לימים נשיא אגוד הקהילות היהודיות באיטליה, לפגישה עם אדם שאמור היה לעזור להם בכוון זה, כמובן זו היתה מלכודת שתוכננה על ידי אותו מלשין ;שכבר גרם למאסרו של נתן ושאר חברי ועד ההצלה של יהודי פירנצה. במפגש הם מצאו את ה.S.S שתפסו אותם, ואחרי חקירה ב- Triste Villa, כלאו אף אותם בבית הסוהר. יש לציין שב- 1947 עודד אותה רפאל קטוני, אז נשיא אגוד הקהילות היהודיות באיטליה. להעיד במשפט כנגד המלשין המתועב. חנה סירבה, בטוב לבה הגדול היא סרבה לנקום. היא הסכימה רק כאשר שוכנעה שזה עניין של צדק מקודש.
המלים שכתב בנה דויד ב"שלום" מתארות באופן חד את הלך הרוח בימים ההם "אני רואה את עצמי חזרה כילד מבועת, שזה עתה הבין שעליו להפרד מהוריו, בבית של גויים טובים שלקחוני תחת חסותם, ילד בן 6 שמפחד לבטא את שם עמו מפחד להחטף גם הוא כמו הוריו, ילד שחונך כיהודי ורק בסוד הלילה ומכוסה בשמיכות מעז לגמגם את "קריאת שמע" אותו קטע תפילה שאמר כל ערב כאשר ידה הרכה והמלטפת של אמא מעודדת אותו בבטחון ושלוה".
בבית הכלא חנה - הרכה, הענווה, השקטה, חיזקה את תכונותיה - אומץ, טוב, חוזק נפש ואמונה. תוך צער הפרידה מבעלה וארבעת ילדיה, חשבה על הזולת, על האנשים שאיתם חלקה את גורלה, ונסתה להפיח בהן, בשאר האסירות, אומץ ואמונה. בפתק שנתן הצליח להבריח מן הכלא, הוא כותב: "שתי נשים שהן בקשר עם אשתי הגדירו אותה בפני בעליהן, האחת "אוצר" והשניה "קדושה" והן לא ידעו זו על זו. שהקב"ה יברך אותה על הטוב שגם עכשיו היא מרעיפה סביבה"
חנה, אף היא, הצליחה להבריח מכתבים מן הכלא. אני מצטטת מתוך שנים מהם הנראים כצוואתה הרוחנית, היא כתבה לגברת פרוטסטנטית שעזרה לה למצוא מקלט במנזר: "גבירתי היקרה, אני פונה אליך בתקוה שתוכלי לאתר את אמא שלי ולהביא לה ידיעות ממני... לספר כיצד נתפסתי, על חיי כאן, על מצבי הנפשי. האמונה בא-ל מפיחה בי את השלוה ואת הכוח לשאת כאבים רביכם כל כך, ואני מאמינה כי ביום מן הימים אוכל להתאחד עם ילדיי ועם בעלי. כיון שזכרתי את האדיבות שלכם ואת ההצעות הנדיבות שלכם אני מתיחסת אליכם-אליך ואל בני ביתך כאל קרובי משפחה יקרים ואני מפקידה בידיכם את ילדיי. הייתי רוצה שתדעו תמיד היכן הם, ותעקבו אחריהם כך שאם יום אחד אזכה לשוב, אוכל לפנות אליך כדי לשוב למצאם. במיוחד הקטנה אותה לא אוכל להכיר לפי תווי פניה!... ואם יקרה שלא אחזור ואם, ה' ישמור, לא יהיה כל קרוב משפחה להפקיד בידיו את הילדים, תוכלו, ברגע שהשלום יחזור, לפנות לחותני הרב (פרופ' משה דוד קאסוטו בירושלים) כדי שיקח אותם אליו. בקשה נוספת אני חייבת להפנות אליך, ואני מקוה שתביני אותי: הייתי רוצה שהילדים יגדלו עפ"י הדת, בה הם נולדו".
ולאמה כתבה:
"אמאלה" שלי, לא תאמיני עד כמה אני חושבת עליך בימים אלה, עליך, העומדת במבחן הקשה ביותר מכלם, וכמה אני מתפללת לה' שיתן לך כוח לעמוד בכאב הזה, ואני חושבת על אבא, על הקטנים שלי האהובים ועל כולם , הייתי רוצה לקבל ידיעות לדעת מה מצבכם הנפשי. אני מספיק חזקה, והאמונה בא-ל מאפשרת לי להיות כמעט שלוה: התרגלתי לחיים הללו וכל עוד משאירים אותי כאן אעמוד בכך. היו שקטים- אני מרגישה טוב וגם על נתן אומרים לי אותו הדבר. אם אח"כ יקרה שיקחו אותנו, נקוה שישאירו אותנו ביחד וזה יעזור לי לשאת ביתר קלות כל סוג של כאב או מחסור. בכל מה שיקרה, אני מבטיחה אמא, להיות חזקה ולהגיב בכל כוחותי כדי להחזיק מעמד ולשוב לילדיי. מה הם יודעים עלי, על אבא שלהם, על הדוד? אני מתארת לעצמי שהם הבינו. איך הם הגיבו? שושנה שלי, האשה הקטנה שלי, כל כך רגישה איך היא נשאה את הסבל הזה? ודוד? גם הוא כל כך מיושב וחושב תמיד! אני שומעת באזני כל הזמן את הקול הדקיק של דניאל ששואל "איפה אמא שלי?" ואני חושבת על חוה שאינני יכולה לגדל ואפילו אינה מכירה את פניי. שה' יגן על כולם, ויתן להם לגדול טובים, בריאים ושומרי מצוותיו הנאמנים. אני מתנחמת כשאני חושבת שאת והדודות הרחוקות בארץ ישראל תהיו בשבילם, כמו הרבה אמהות, ולא תחסר להם אהבה. התפללי את, אמא שלי היקרה ובקשי גם מהילדים שיתפללו אף הם שיום אחד נוכל להתאחד ולהיות שוב מאושרים... אני מחבקת את כלכם ביחד ומברכת את ילדיי"
לאחר 60 יום של שבי, שבהם נחקרה ללא הפוגות על מנת לאלצה להצהיר על זהותה האמיתית, אותה הסתירה מחשש להזיק באופן כלשהו לילדיה. כאשר ה- S.S הודיע לה שנתן אמור למחרת לנסוע לעבר גרמניה, בחרה ללכת אתו והצהירה על שמה האמיתי.
הם נסעו יחד, באותה רכבת, שהביאה אותם תחילה למחנה פוסולי (Fossoli) אח"כ לכלא סן ויטורה (S.Vittore) במילנו ולבסוף לאושוויץ: בכניסה למחנה ההשמדה הופרדו, לתמיד.
שוב לבד, חנה, כדי למצוא את הכח לשרוד ולשוב למשפחתה, החליטה לשכנע את עצמה שהיא לבד בעולם, ולא לחשוב אף פעם על יקיריה, מהם הופרדה באכזריות, ושאת גורלם לא ידעה.
הרעב, הקור, העבודות הפיסיות המפרכות הענויים מכל סוג לא הצליחו להכניעה את נפשה החזקה ואת גופה העדין למראה. נוסף לכך ידעה להפיח אומץ ואמונה בחברותיה לגורל. לא זו אף זו. כיון שהגיעה למסקנה שאם אי פעם תצא חיה מן הגיהינום ההוא, עדותה עשויה להיות בעלת ערך לבני המשפחה של אלה שלא שרדו את התופת, היא חרטה בלבה שמות, תאריכים של כניסה למחנות, ופטירות, ואכן הידיעות הרבות והמגוונות שהיא מסרה לימים אודות הנעלמים, היו בעלות ערך רב, גם כדי לבנות מחדש את ההסטוריה של גירוש יהודי איטליה.
חולה במחלות שברגיל הביאו לחיסול ללא תקנה, היא הצליחה להסתיר את החוליים "החולפים", ובסופו של דבר הובלה, חולה בטיפוס הבהרות, לטרזינשטט, בצ'כיה, מקום בו רכזו הנאצים את השרידים ממחנות שונים ושם תכננו להביא להשמדתם הכוללת, השמדה שלא הספיקו לבצע. שם היא שוחררה ב 9 במאי 1945. ברגל ובאמצעים אחרים יחד עם עוד ארבע או חמש נשים ששרדו כמוה, הגיעה לוינה ואח"כ לטריאסט. כאן, בחרדה, אותה הצליחה לדכא במשך 18 חדשים, בקשה ידיעות על משפחתה. היא שמעה שנתן לא חזר, ששלושת הילדים עם הוריה הגיעו לסבים מצד האב בירושלים, שהקטנה - חוה, שחסרה טיפול אמהי מגיל 40 יום נפטרה.
אחרי שהייה של תקופת מה בפירנצה בבית אחיה כדי לחזק את הגוף והנפש, שעמדו בנסיונות קשים כל כך, הצטרפה, בנובמבר, לילדיה בארץ ישראל.
ההתרגשות לקראת בואה בבית חותניה בירושלים, מקום כולנו ציפינו לה, קבלה בטוי בדברים שכתב לימים בנה דוד בעתון "שלום" הוא היה אז בן 8: "המברק המיוחל מגיע, אמא בארץ ישראל: אנחנו מצפים לה בגינה: מתי נראה אותה סוף סוף? מונית שחורה עוצרת בחריקת בלמים, אשה אחת יורדת, רצה לעברי, מחבקת: אינני יודע מי זאת אישה זו! אמא שלי הייתה כל כך שברירית כל כך רכה: מי זאת האישה הזאת, גדולה, רחבה המחבקת אותי? לא ייתכן. לא ייתכן זו אינה היא. אני מתקשח בידיה. אינני מגיב. אני מפחד! אבל באותו הרגע היא אומרת לי בשלוה "דוד זאת אני!" הקול הזה! ועכשיו אני יודע שזו באמת היא - אמא שלי שאני כל כך אוהב. מה עשו לה בני הבליעל!"
בארץ ישראל, אותה ארץ שעוד בצעירותה הרגישה שהיא שלה, חנה הצליחה לראות את ילדיה גדלים בראש זקוף... בלי צורך להחבא מתחת לשמיכות כדי לקרוא "קריאת שמע" (כפי שכותב דוד) חזרה לחיים נורמליים, מצאה עבודה בבי"ח הדסה. כשעלתה לבית החולים בהר הצופים, שיירת האמבולנסים והמכוניות המשורינות שהובילה רופאים אחיות ופרופסורים לתקופת השהייה והעבודה שלהם על ההר, הותקפה השיירה על ידי כנופיות ערביות שטבחו באופן ברברי 87 אנשים: ביניהם היתה חנה...
הקשת המאירה והקצרה שציירו חיים צעירים אלה עלי אדמות, חיים שהיו קודש ליהדות, הסתיימה ביום ד' בניסן תש"ה ימים מספר לפני שחלום בן אלפיים, חלום תקומת מדינת ישראל, יתגשם. אבל חנה ידעה, הרגישה שהחלום כבר הפך מציאות, ובמכתביה האחרונים היא מבליטה את שמחתה וגאוותה. בישראל, חנה חיה עדיין בילדיה הנפלאים -יורשים ראויים לתכונות של הוריהם.
עוד פעם ובכדי לסכם אני רוצה לצטט את דבריה של לינה מורו: "כמעט ביישנית, ועדינה חלפה חנה על פני הארץ, אמיתית, כנה, חזקה ביהדותה, כמו דמויות נשים מן העבר שבגאוה סמויה אנחנו מעבירים את זכרונן בתולדותינו".