צבי לבנון ז"ל

קורות חיים

בן דוב ופנינה קאליך. נולד בט"ז באלול תרפ"ב בצפת למשפחת צאצאי רבנים חסידים, אשר ישבה בארץ זה ארבעה דורות. בעודו נער עברה משפחתו לגור בבירות, בה עברו עליה 5 שנים קשות, עד שחזרה למולדת והתישבה בתל-אביב. מאחר שבבירות היתה ראשית חינוכו בצרפתית, המשיך גם בארץ ללמוד בבית הספר של "אליאנס" ובהגיעו לגיל 14 החל לעבוד במסגרות. דרך-חיים זו הביאהו ל"הנוער העובד" ומאז היו חייו קודש להגשמה ולהגנה, כדרך כל נער עברי-חלוצי. כבן 15 יצא להכשרה בגבת, הסתגל יפה לעבודה ונתחבב על הכל. אחרי כן המשיך לעבוד באלונים, גבעת ברנר, גבעת חיים, עיינות, ולבסוף ברביבים, בתעשית הנשק העברי שבמחתרת ובפלמ"ח. מרביבים עבר לירושלים ועבד במחלקה הטכנית של "הדסה".

עם פרוץ הקרבות התגייס לכוחות הבטחון והוחזר ל"הדסה", להגנה ולשמירה. ימים אחדים לפני אסון השיירה להר הצופים, בשייך-ג'ראח חזר העירה, למשפחתו. בימי חופשתו חלה, אך לא שעה להפצרות אשתו וטען, כי עליו לחזור מיד להר הצופים, הואיל ועמד לקבל תפקיד של מפקד אחראי: "כל חברי כבר אינם ואני עודני בחופשה" - אמר לאשתו והלך.

באותו יום, ב-13 באפריל 1948, יצא ל"הדסה" הר הצופים עם השיירה, שעברה דרך שייך ג'ראח ואשר כמעט כל נוסעיה נהרגו. האחד שניצל מהמכונית בה נסע גם צבי, מספר כי ראהו עומד ליד הנהג ומעודד בדברי נועם את הנוסעים: "העזרה תבוא. אי-אפשר שלא תבוא...". כך ראה אותו עד הרגע האחרון: אמיץ, קר רוח ואחראי לאנשים שנמסרו לידיו.

הערבים ירו בגלגלי המכוניות שנתקעו, הדרך נחסמה, לאחר שהמכוניות שותקו, הציתו הערבים את המכונות על יושביהן. הסיכויים להימלט משם היו קלושים מאוד, כי זה היה בתוך שטח ערבי. היחידה הבריטית, שהיתה במקום לא התערבה כלל בקרב. רוב אנשי השיירה נהרגו או נשרפו מבלי יכולת להימלט מהמקום.

צבי לא זוהה. בני המשפחה עובדי "הדסה" שהכירוהו יפה ואחד מאנשי "חברא קדישא" שהכירו את צבי מילדותו חיפשו את גופתו בין החללים ולא הכירוהו. האלמנה וההורים עוד השלו את עצמם בתקוה כי הוא בין הנעדרים ונמצא בין השבויים. עד שאפסה תקוה. השבויים הוחזרו והוא לא חזר.

הובא למנוחת-עולמים בקבר-אחים בבית-הקברות בסנהדריה. השאיר הורים, אשה ובן.