בס"ד
שנה חלפה מאז שעזבת אותנו אביעד.
בחול המועד, ביום בו לפני שנה החזרת נשמתך לבוראה, זלגו השמיים דמעות, הגשם לא פסק מלרדת, השמיים בכו עלינו, על שהיינו לעם שכול בארץ שכולה, ארץ שילדיה מקבלים חופש מביה"ס כדי שיוכלו להשתתף בהלוויותיהם של חבריהם לכיתה.
ובתוך כל הכאב הזה אני שואלת עת עצמי אם יש מקום לבוא ולהפריד את הכאב הפרטי שלי מהכאב הלאומי, ולספר לך על השנה הזו שחלפה לה בלעדייך...
ועם זאת, אני יודעת, שהכאב האישי שלי הוא גם כאבם של כל-כך הרבה אחים אחרים ששכלו את אחיהם, ורבים מהם אף בשנה הזו, עד שהכאב הכל-כך אישי הזה הופך בסופו של דבר להכי לאומי שיש.
יום שני, ט' בניסן תשס"א - יומיים לפני התאונה - היתה זו הפעם האחרונה בה דיברנו, הפעם האחרונה בה דיברתי איתך ולא עליך. אמרת שאתה מקווה שיתנו לך לצאת כבר ביום חמישי, לליל הסדר...
יומיים לאחר מכן - התאונה - החל המרתון הארוך על חייך.
שבוע שלם של תקוה להחלמתך, רופאים, אחיות, חיילים, קרובים וחברים, באים והולכים, לילות בלי שינה, פעילות מתמדת אל מול חוסר האונים העצום בעומדנו מול מיטתך, מתפללים לנס.
ובסופו של השבוע הזה - הסתיימה מלחמתנו, חזרנו הביתה בלעדיך, כשאת מקומך בלב ובבית תופסים השקט הבלתי נסבל והכאב הזה שאין לך מושג איך תוכל להכיל את כולו.
מתוך המסגרת ניבטות אלינו פניך, עם העיניים הגדולות והעמוקות שהסגירו רק במעט את המתחולל בפנים. הברק שתמיד חיפשתי בעיניך. ותמיד נדמה היה שעוד רגע יעלם - אינו נמצא שם. והלב מתכווץ בכל פעם מחדש בהכירו שוב ושוב בעובדה שאתה רק תמונה על המדף. הנוכחות שלך שהיתה כל כך עוצמתית, שותקת וחזקה, בולטת עכשיו בהיעדרה, בחוסר שלה, באיזון שהופר בבית, במקום שהתרוקן - שאיש לא יוכל למלאו. אתה חסר אביעד, חסר בכל כך הרבה מובנים. לפעמים ניתן כמעט לחוש בנוכחותך, ולדמיין מה היית אומר, או איך היית מגיב במצבים מסויימים. ופעמים אחרות - פתאום קשה להאמין שבאמת היית. מסתכלים על הפנים הניבטות מהתמונה, פנים המהוות זיכרון מתוק לתקופה נשכחת שהייתה ואיננה, ופתאום קשה להאמין שפעם באמת היית, שפעם היתה תקופה אחרת, שמחה ומאושרת יותר. תקופה שבה האושר היה שלם, והשמחות וההצלחות לא לוו בצביטה הזאת בלב מהידיעה שאתה כבר לא תהיה שותף לשמחות ולא תחייה עוד הצלחות.
אני עומדת מול הקבר עליו חקוק שמך "אביעד יצחק בן זהבה ויוסף" ואפשר פשוט להשתגע. עשרים שנה וזהו זה? זה מה שנשאר?
החדר הריק שלך והמקום הריק ליד שולחן שבת. והחלל העצום בלב ובבית ובעולם ובחיים וחתיכת אבן בהר הרצל וזהו?
לכל כך הרבה פרופורציות נכנסנו בשנה הזו אביעד, למדנו בדרך הקשה מהו ערך החיים, וכמה חשיבות מיותרת הקדשנו לדברים הלא נכונים.
מפחיד לחשוב איך הזמן רץ, יום יצטרף ליום, ושבוע, לחודש ולשנים...
מפחיד לחשוב שהזמן "יעשה את שלו", שאולי הכאב יתעמעם שאולי תישכח.
אני רוצה לשמר את הכאב בתוכי חד וחזק. לחיות אותך ואת הכאב ואת האובדן בכל נשימה, וקשה לחשוב על השנים ותקופות החיים שנעביר בלעדיך.
נתן יונתן כתב: ("טיוטה על לוח השנים":)
"כשאנו אומרים יום רואים אנו זוטות חייו
של בן אדם עלי אדמות.
כשאנו אומרים שבוע זוכרים את עוני התמיד של האדם
את עמלו, הלחם והעצב.
וכשאומרים אנחנו חודש אומרים את התקוה המתחדשת
כלבנה המתמלאת לימים טובים מאלה.
וכשאומרים אנו שנים... שנים...
קול דמי הזמן צועקים אלינו מן האדמה
ונושאים עיניים עצובות אל השמים וכל צבאם".
אני נושאת אותך איתי אביעד, בכל צעד ובכל מחשבה עד עולם, משתוקקת לתקוה מתחדשת ומתפללת לימים טובים יותר לכלל עם ישראל, אך נושאת בגאון את הכאב הזה, שלעולם יהיה חלק ממני.
באהבת נפש
יעל