אלבום תמונות
הר הרצל, כ"ט בניסן תשנ"ט, 15 באפריל 1999
חיה!
את שוכבת כאן מולנו - קרובה כל כך, רחוקה כל כך. כל מי שהיטיב להכיר אותך יודע שאם רק היית יכולה לפקוח עין לרגע - היית נורא כועסת. על עצמך היית כועסת, שהטרחת את כל הקהל הגדול הזה לבוא להיפרד ממכך. היית כועסת ששיבשת את שיגרת יומנו, שהתערבת בדל"ת אמותנו, שהפרת את שלוותנו - שציערת אותנו. היית בורחת מכאן לקצה העולם אם היית יודעת שחסמו לכבודך את הכניסה לעיר כדי לאפשר מעבר חופשי לשיירה שהובלת אל המקום הזה.
אם זה היה תלוי בך, היית משלחת אותנו עכשיו לבתינו, לעיסוקינו הקטנים, לסדר יומנו הזחוח. כי מה פתאום שנפקיע מזמננו, שנפיל שערה מראשנו, שנשחית דמעה מעינינו - על מי שמעולם לא ביקשה דבר ממישהו אחר לעצמה.
חיה!
את שוכבת כאן מולנו, קרובה כל כך, רחוקה כל כך. אתמול, עם היוודע הבשורה המרה, נפתח דלת ביתך, הבית שכבר לא יכיל אותך, כדי לקלוט את מצעד אוהביך, העדרך הבלתי נתפס העצים את התדהמה. גופך לא היה שם, אבל נוכחותך הנושמת ניכרה בכל: במטבח המצוחצח שהותרת מאחוריך בבוקר, בסלון מכניס האורחים שעיצבת בטעמך המיוחד והמוקפד, בגינה הפורחת שכל שיח, פרח וחלוק אבן נטועים בו בהשראתך.
על המיטה שלך היתה מוטלת חולצה מיותמת, ספוגה בריח גופך - החולצה ששימשה אותך ערב קודם, כשעשית קצת ספורט "בשביל הבריאות".
על השולחן בחדר של אלעד, אותו הסבת באופן זמני לחדר העבודה הפרטי שלך, נערמו קומות קומות פיסות בד צבעוניות, חומרי הגלם של אומנותך. אתמול הן קיבלו משמעות יתרה - של תצוגה יקרת ערך במוזיאון.
ישבנו במרפסת שלך, שתינו קפה שחור ושמענו את העדויות הצורבות ששיחזרו את שעותייך האחרונות. נסים הישקה את שיחי הלוגוסטרום, מקשה עלינו, כדרכו, לחדור מבעד לשריון רגשותיו. מישהי אמרה שתיכף בטח תיכנסי הביתה, משתאה ממבול האורחים, ותנזפי בנסים על שלא טרח לכבד אותנו בעוגיות ופירות.
בחדר של יובל, שעוד לא ידע דבר באותה שעת ערב מתעתעת, ליבלב באגרטל זעיר צרור פרחים צהובים שליקטת לכבוד יום הולדתו שחל היום.
הוא בן עשרים, ילד תפנוקיך, גור שעשועיך - שקובר אותך היום.
ואיזו אמא היית! סמל ומופת למחנך הנאור והליברל מהספר, למרות שמעולם לא טרחת להציץ לספרות הפסיכולוגית של גידול ילדים. עמוד אש של חוכמה, של הגיון מאלף ואינטואיציות בריאות שהשד יודע מאיפה לקחת אותן. לא פעם, בעת ויכוחים פנימיים אצלי בבית, מצאנו את עצמנו סוגרים עניין בהכרעה המתבקשת: "טוב, נרים טלפון לחיה ונסים, ונשמע מה יש להם להגיד".
אחרי שנסים, אבא נדיר בפני עצמו, היה נוקב בתשובה החותכת שלו, את, חיה, בעברית בהירה וחפה ממונחים מקצועיים, היית פורסת את תפיסת עולמך הרחבה, ההומניסטית, מחכימה אותנו בתבונתך ובגדלות רוחך. וזה היה עוד הרבה לפני שהיה לך תואר אקדמי...
נסים! בפני מי תשמיע עכשיו את פתפותי אהבתך? את מי תקנטר, על מי תסתער בחיבוק אוהב? חיה הרי היתה אשתך רק בתעודות - תמיד נותרה נערתך, נסיכת חלומותיך, לוח החיצים של חיזוריך. נערה-נערה, אבל אשת העולם הגדול שבמכות קטנות מתחת לחגורה ידעה לאלף את הפרא שבך, מבלי להסתיר את הערצתה הגלויה אליך.
אתה, נסים, מהמעטים שידעו איזו שחקנית גדולה הסתתרה מאחורי החיוך הנדיב והנוכחות הכובשת. אתה היית השותף הראשי לשעות הקשות של הגיבורה הקטנה הזו. "חיה חולה מאוד", היינו מלחשים מפה לפה. "נסים אומר שהיא נמצאת איתנו על תנאי, שהיא כאן על זמן שאול".
"אבל איך?", שאלנו כולנו. "בכלל לא רואים את זה עליה, היא נראית נהדר".
נו בטח. כי מעולם, מעולם לא החצנת את מלחמת העולם שהתחוללה בתוך הגוף הדואב שלך. ומי שכבר ניסה לפלוש אל הטריטוריה הבלתי מושגת הזו, שעליה גוננת בקנאות - נדחה בתנועת ביטול. בא לעודד ויצא עם ניחומים לעצמו.
אלעד, עלם החמודות פרי בטנך, מזון געגועיך, הגבר הנוסף שלך, אותו ראית לאחרונה לפני חצי שנה, קיבל את הבשורה בוושינגטון. אנחנו יודעים שהיית נותנת הרבה כדי ללוות אותו בטיסה המעיקה לארץ, הטיסה האחרונה אליך.
חיה שלנו!
את שוכבת כאן מולנו - קרובה כל כך, רחוקה כל כך. ממש עכשיו נטמנת בבטן ההר השותק הזה, כדי לנוח, כמו שאומרים, על משכבך בשלום. אבל רוחך תמשיך לרחף עלינו, תמשיך לפזר מנות בלתי נדלות של אהבה, של ענווה, של תעצומות נפש ושמחת חיים - רסיסי השמחה שלך, שנגדעה באביב ימיך.
כולם עומדים כאן מולך - הוריך הנפלאים, אחיך, אחותך, בחור נעוריך, פרחי בניך, קרובי משפחה, רעים לעבודה, המוני חבריך - ומסרבים להאמין, ממאנים להשלים.
היי שלום, האצילה בנשים.