בת אסנת ואליהו. נולדה ביום כ"ג בתמוז תשל"ו (21.7.1976) בירושלים.
את מסלול לימודיה החלה בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי "ציון עזרי" בירושלים וסיימה בבית-הספר התיכון הדתי לבנות על שם אוולינה דה-רוטשילד, במגמת גיאוגרפיה.
במחצית חודש אוגוסט 1994 התגייסה חלי לצה"ל, סיימה קורס מדריכות ספורט בווינגייט והוצבה ביחידה בבקעה, שם שירתה כמדריכת אימון גופני אשר אימנה את חיילי הצמ"פ בגדוד ואת הפלוגות המבצעיות. חלי אהבה את יחידתה ואת השירות הצבאי. מפקדיה סיפרו שביצעה את תפקידה במקצועיות וביסודיות. חבריה סיפרו שהספורט היה אהבתה האמיתית וכי חלי התמסרה לשיפור הכושר של חיילי היחידה, בהאמינה כי הדבר ישפר את איכות חייהם ויתרום להם בביצוע משימותיהם. אלעד בר, קצין המבצעים של הפלוגה, כתב: "במהלך הצמ"פ, החיילים והסגל עובדים קשה. האימונים בטנקים תופסים וממלאים את מירב הזמן והחלל. אם יש משהו שטנקיסט (רובם) לא אוהב זה ספורט. חלי ידעה ועשתה כל מה שביכולתה על מנת להחדיר בנו מן הרוח שהיתה במפרשיה. גם כאשר כולם עבדו קשה תמיד היתה מוכנה להמתין עד שנסיים את העבודה ואז לבצע אימון, גם אם זה אומר בשעה אחת אחר חצות. תמיד בריצות, בבחני פלוגה, חלי היתה בין החיילים ועודדה, רצה ותמכה. אהבתה לזולת, היחס החם שנתנה תמיד, עמדו לצד אותו חייל שפיגר. חלי היתה טיפוס שעומד על שלו, גם כאשר אנחנו התנגדנו לביצוע האימון היומי, היתה מצליחה, בסופו של דבר, לשכנע אותנו לבצע אותו. בשטח, מקום שם בדרך כלל לא רצים או מתאמנים, חלי רצה עם החיילים בלילה רק כדי שלא יפסידו אימון. אותי חלי תלווה כדמות שתמיד שאפה, תמיד רצתה עוד, והקרינה שמחת חיים בלי די, תכונות שלא ניכרות בכולם".
חלי נפלה בעת מילוי תפקידה ביום ג' בניסן תשנ"ה (2.4.1995), בתאונת אימון בספורט. חלי נתלתה על קורת השער של קט-רגל במגרש והתכוונה לבצע תרגיל עליית מתח, אך השער, שלא היה מקובע לקרקע, נפל וגרם למותה. בת תשע עשרה היתה בנופלה. הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותירה הורים, שתי אחיות - מרים ואתי וארבעה אחים - רפי, יעקב, דני ויוסי.
משפחתה הנציחה את זכרה בכתיבת ספר תורה והכנסתו לבית כנסת.
הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק כתב למשפחה במכתב התנחומים: "חלי שירתה כמדריכת אימון גופני בגדוד 'סערה' של עוצבת 'הפלדה' של פיקוד המרכז. היא תוארה על ידי מפקדיה כחיילת שביצעה את תפקידה במסירות, תוך גילוי משמעת עצמית גבוהה. היתה חדורת מוטיבציה, ובעלת ביטחון עצמי ונכונות לסייע ולעזור. גאה היתה לשרת בצה"ל בכלל, וביחידה קרבית בפרט. חלי היתה אהודה ומקובלת בקרב מפקדיה וחבריה כאחד". מפקד היחידה בה שירתה חלי כתב למשפחה: "חלי היתה מן הטובים ביותר, התנדבה לשרות צבאי, והיתה גאה להשתייך ליחידה קרבית. כמדריכת אימון גופני הקרינה ביטחון עצמי, מוטיבציה ונכונות תמידית." חברתה, רחלי בארי, כתבה: "חלי תמיד ידעה מה יעשה אותה מאושרת, מה יעשה אותה חזקה, ובכל זאת לא ויתרה על הריצה. אין מילים שבהן היתה יכולה לבטא את אהבתה לספורט, הרגשות שלה היו כל-כך חזקים עד כי לא יכלה בלי להעביר שיעורים, וכל מעשיה הושפעו מהם. זה רגש שממלא ומגיע אל מעבר לכל המילים ולכל הרגשות האחרים. הספורט עשה את ימיה מאושרים... הספורט היה בשבילה החירות האמיתית, שאפשרה לה להיות עצמה, אמיתית". תומר נוסבאום, חבר ליחידה, כתב: "חלי ירושלמי ילדה חרוצה/ המד"סניקית של הגדוד שאת כולם אהבה/ בגדוד השתלבה בחיי החברה/ ואת הספורט לא נטשה/ בחורה אחראית וחרוצה/ השאירה על הגדוד את חותמה/ חיילת טובה בעלת משמעת עצמית גבוהה/ שאותה נזכור אך ורק לטובה/ מה אפשר להוסיף ולומר/ כל דבר נוסף יהיה מיותר/ את חלי שלנו אופייך המיוחד/ בלב הגדוד את לנצח, לעד!" והוסיף וכתב מנחם, חבר ליחידה: "חלי היתה חיילת למופת והיוותה דוגמה אישית לשאר חיילות הגדוד. חלי היתה חיילת עם אופי מיוחד במינו. לב זהב, אוהבת לעזור לאנשים, מרחמת על אנשים ואפילו מטפלת בבעלי-חיים."
מתוך שיר שכתבה חלי, "הפרידה": "ברגעים של פרידה, תמיד יש תחושה מוזרה/ של רצון לומר מלה בודדה,/ אשר תמשיך התקופה שחלפה./ ובייחוד אם התקופה היתה נפלאה,/ עם הרבה חוויות והרבה הבנה/ הרי שממילא זה יכול להיות מכל הלב...".