סרן גבי אבירם ז"ל

קורות חיים

גבי נולד בירושלים ב- 4 לדצמבר שנת 1954 בבית הדגל, שהיה בית היולדות של הדסה בעיר.

את שנות ילדותו הראשונות עבר בירושלים. לאחר מכן העתיקה משפחתו, הוריו ושתי אחיותיו הצעירות ממנו את מקום מגוריה לחיפה, וגבי המשיך את לימודיו בפנימית כפר גלים. כבר בפנימייה, התגלו תכונות המנהיגות, אהבת ארץ ישראל ואהבת האדם שבו.

בשנת 1972 התגייס גבי לצבא והתנדב ליחידה הקרבית של סיירת הצנחנים. מלחמת יום הכיפורים תפסה אותו עדיין בטירונות, אך יחידתו נקראה להשתתף במספר משימות קשות. בהמשך, סיים קורס קצינים, ועבר לשרת כקמב"ץ בג'נין.

במהלך שרותו הצבאי, חלה גבי והוכר כנכה צה"ל. למרות מחלתו, המשיך לשרת במילואים בהתנדבות, ובמלחמת שלום הגליל הראשונה יצא לחודש שלם לפעילות מבצעית. הוא מעולם לא הסכים לוותר בשל קשייו, על שום פעילות ואולי אף עשה והספיק לעשות כל כך הרבה, שלעיתים נדמה כי ידע שחייו יהיו קצרים ולכן עליו למצותם ככל האפשר.

גבי היה אדם מיוחד במינו. יעידו על כך חבריו הנאמנים שמלווים אותנו עד עצם היום הזה. מספר ישראל אמויאל שהכיר את גבי מגיל צעיר: "במלחמת יום הכיפורים, הייתי בסיני באזור שאליו היה ניתן להגיע בעזרת ניווט שטח ואז משום מקום, פתאום אני רואה לפני גיפ' צבאי דוהר בשעטה ומתוכו מגיח, גבי עם חיוך רחב טופח על שכמי ושואל- מה העניינים ישראל, צריך משהו? עד היום אין לי מושג איך הוא מצא אותי. מה שבטוח הוא שגבי היה חבר כזה שאם הייתי צריך משהו, הוא הראשון לפנות אליו. מעולם לא אכזב תמיד נענה לכל בקשת עזרה".

בתום השרות הצבאי, החליט גבי להקים מרכז לטיולי מדבר בסיני. עוד לפני שמישהו הכיר וידע מהם טיולי גיפים, גמלים. יחד עם עוד 3 חברים, הקימו את מרכז סיורי המדבר הראשון בסיני שנקרא בשם "רוגום". המרכז ארגן טיולים באזור בסגנון שעדיין לא היה נפוץ בארץ. טיולים לקבוצות קטנות, טיולים אתגריים, וטיולי תיירות. בעוד המרכז מתפתח, נחתם הסכם השלום עם מצרים ב-1981 ובו הוחלט על פינוי סיני. מרכז "רוגום" נסגר למגנת לבו של גבי, שנאלץ לוותר על חלום חייו.

בתקופה זו החלה להתגבש האידיאולוגיה הפוליטית שלו ובעקבות אירועי הנסיגה, הוא הצטרף לאנשי ימית במאבקם נגד הנסיגה. בימית, הכיר גבי את חברת הכנסת גאולה כהן ובנה צחי, עמם יצר קשר חברי ורעיוני עד ליום מותו. בתקופה זו הכיר את אשתו לימים, מיכל, שהייתה סטודנטית בירושלים. הזוג הצעיר שרק הכיר בתקופה סוערת זו, היה צריך להתגבר על המחסומים מסביב לימית על מנת להיפגש. אף אחד לא הבין כיצד היה גבי יוצא ברכבו לבקר את אהובתו ומצליח לעקוף את המחסומים ולשוב לימית עוד באותו יום. לימים סיפרו חבריו לאנדרטה כי חשבו בפרק זמן מסוים כי הוא סוכן חשאי שהושתל בקרבם. הם גם תארו אותו כיוזם ובעל רעיונות שהשרה תחושה של בטחון ואמונה בדרכו וגם מי שלא חשב כמוהו נסחף באמונתו.

כחלק ממערך ההתנגדות, עלו גבי וקבוצת הסטודנטים בהנהגת צחי הנגבי על האנדרטה בימית והודיעו כי לא ירדו משם וזוהי מחאתם נגד הנסיגה וההרס בימית. במשך כשבועיים שהו חבורת הסטודנטים על האנדרטה, עד אשר הגיע מנוף וחיילי צה"ל בלווי נגינת התקווה הורידו אותם משם. הם ירדו ללא התנגדות אלימה וכל זאת בזכותו של גבי. רק לאחר זמן מה, סיפר גבי לאשתו מיכל כי בלילה האחרון, היו ויכוחים לוהטים כיצד יתפנו. חלק מהסטודנטים דרשו כי ההתנגדות תהיה בכל מחיר, אפילו בפגיעה בחיילי צה"ל. גבי הצליח בדרכו הכריזמטית והרגועה לשכנע את כולם כי אין לפגוע בחיילים ובבני עמך. כך, עמדו עשרות חיילים ואנשים נרגשים ומחו דמעה, בעת הורדתם מהאנדרטה ללא כל פגע.

גבי חזר לגור בירושלים ונרשם ללמודי המשפטים באוניברסיטת ירושלים. ב-1983 נישא למיכל ונולדו להם שתי בנות: מעין וגל. חווית הנסיגה מסיני הותירה בו רושם קשה והוא החליט להצטרף לפעילות פוליטית כדי להיות חלק מהעושים במלאכה. יחד עם צחי הנגבי עזבו את מפלגת התחייה של גאולה כהן והצטרפו לליכוד. גבי התמנה ליו"ר צעירי הליכוד בירושלים. בתקופה זו גם פתח מסעדה בירושלים בשם "ליד הכיכר" ברחוב סלומון. המסעדה הייתה פתוחה עד לשעות הקטנות של הלילה, בה התקבצו אנשי תקשורת ומדינה, ובילו לצלילי פסנתר ולחומו של האח שבער בחורף ללא הפסקה.

ב-25 לינואר 1988 נפטר גבי כתוצאה מהתדרדרות מחלתו. בן 33 היה במותו.

מילותיו האחרונות של גבי בבית החולים היו: "עוד תזרח השמש". משפט זה מאפיין את חייו של גבי. הייתה לו היכולת לראות את השמש גם כאשר השמים היו מעוננים. הוא האמין בחשיבה חיובית עוד לפני שהומצא המושג הזה והוא לימד את כל הסובבים אותו שאם יש משהו שמאמינים בו ובצדקתו, אף דלת לא תיסגר בפניך, ואם תיסגר תמיד יש פרצה דרכה אפשר לעבור. כמו שתמיד היה מוצא דרך להגיע לכל מקום גם כאשר נראה בלתי אפשרי.

מילים אלו חקוקות כיום על מצבתו והן מורשתו לבנותיו ולשאר בני משפחתו שלעד יתגעגעו אליו.