סמל מאיה קופשטיין ז"ל

קורות חיים

מאיה, בתנו הבכורה, נולדה ב- 2.7.1975 בצהרי יום קיץ בירושלים.

היתה תינוקת מקסימה שידעה מה היא רוצה כבר מגיל קטן. פעם, בערך בגיל שנה היא זחלה עד לשולחן בסלון (שהיתה מונחת עליו חפיסת שוקולד) משכה את המפה ואכלה את כל השוקולד. היתה מזהה את הצעדים של איתן בחדר המדרגות כשהיה חוזר מהעבודה. והיתה מתחילה לצעוק מהתרגשות, וכדי שהיא תרדם היינו צריכים לנסוע אתה במכונית ורק אז היא היתה נרדמת.

היתה ילדה מאד חברותית ובעלת תכונות של מורה ומנהיגה מגיל צעיר, השכנים זוכרים אותה ילדה בת 4 עם תלתלים זהובים כשהיא אוספת בדשא של הבנין את כל הילדים ומארגנת כל מיני משחקים ותמיד היא ה"המנהיגה" בגן. היא היתה עומדת במרכז הגן ושרה את כל השירים במקום הגננת (כי לגננת היה קול איום ומאיה מלאה את מקומה בנאמנות).

היתה תלמידה טובה ומסודרת ותמיד אפשר היה לסמוך עליה ב-% 100 היתה בוגרת מצד אחד ועדיין המשיכה להיות "ילדה קטנה" אוספת בלונים, כובעים וכל מיני חיות בובות, וליום הולדתה קבלה מכל החברים בובת כלב ענקית.

תמיד חייכה לכולם אפילו כשהיה לה "כבד בלב" וכך זוכרים אותה כולם ילדה חיילת עם תלתלים וחיוך גדול. מאיה דאגה למשפחה ולא היה יום שהיא שכחה להתקשר הביתה ולשאול לשלום כולם, ולא היה יום הולדת או חג שהיא שכחה ולא היה יום שישי בלי שהיא תחזור עם זר פרחים לבית.

מאיה היתה כל מה שהורים רוצים בבת, היתה מקור הגאוה של אבא שלה והיו ביניהם יחסים מיוחדים מאד. היו באותו "ראש" בהרבה בחינות ובגלל זה הסתדרו ביחד. עם אמא היו לה יחסים מיוחדים חוץ מאהבה גדולה הן היו חברות טובות ולא היו ביניהם סודות בשום נושא, תמיד היו מספרות אחת לשניה הכל ותמיד היתה לנו גאוה שיש לנו בת כל כך גדולה, והיא כבר חיילת.

מאוד אהבה את גל אחיה הקטן בן ה-5 והשקיעה בו מזמנה באהבה רבה,כל כך רצתה לראות אותו הולך לכתה א' ולא זכתה. ולגל החסרון הוא גדול כמו לכולם והוא עדיין מחכה בסבלנות ליום בו היא תשוב. דאגה גם לאחותה הנכה עדי בת ה-12 שנמצאת במוסד ולא היה חופש שלא היתה נוסעת לבקר אותה ואפילו רק לשעה. וגם לאייל בן ה-17 דאגה ונסתה להבין יחד אתו את כל בעיות ההתבגרות וידענו כשיבוא יומנו למות נוכל למות בשקט כי יש מי שידאג לעדי ולכל המשפחה אך גם זה נלקח מאתנו.

רצתה להיות מורה וכולם ידעו שהמקצוע הזה ממש "תפור" עליה כי האהבה והסבלנות לילדים היו בה מהיום שבו היא נולדה.

גם בשרותה הצבאי היתה מדריכה, מדריכת קשר בבסיס טירונים של הצנחנים בסנור. היתה מאד גאה בשרוך ההדרכה ובכומתה האדומה. אהבה את ההדרכה והשקיעה את כל כולה בהעברת החומר בצורה הטובה ביותר לטירונים וכל המפקדים סמכו עליה בעיניים עצומות.

את מסירותה ואהבת הזולת הראתה באותו יום מר ה-22.1.95 בצומת בית ליד כאשר רצה למפקד שלה סגן אייל לוי ז"ל שנפצע קשה בפצוץ הראשון, ונהרגה תוך כדי הטיפול בו בפיצוץ השני.

מאיה חסרה לכולם מאד, אך החיוך, הצחוק והאהבה שלה יהיו אתנו וילוו אותנו תמיד.

תמיד תהיה בלבנו.