לפני היציאה מהבונקר, הושמדו מסמכים והמפה שהייתה עימם נקברה. הלוחמים עברו בין חיילים סורים רדומים, וירדו מהתל לכיוון מערב. הסדר בתנועה היה טור עם רווחים, כאשר סגן מאיר מוביל, אחריו אבי ארבל, אחריו טוראי מדמוני וסוגר סגן יצחק כנען. בצורה זו, החוליה עברה את כביש אל-על - רפיד ונעה מערבה.
בשלב מסויים, נותקו סגן מאיר ואבי ארבל מחבריהם. אבי ארבל פנה לאחור, לחפש את חבריו לחוליה אך לא מצאם. לאחר חיפוש התברר לו, שהוא איבד גם את סגן מאיר ברוקנטל. בהגיעם לאזור כביש החת"מ, הם נתקלו בחניון סורי גדול. הם חצו את החניון תוך הליכה זהירה, עברו בין הסורים ויצאו בחלקו המזרחי.
כשהפציע בוקר ה-8 לאוקטובר 1973, הם פגשו בחבריהם לגדוד ורס"פ היחידה, רס"ר שבתאי, בציר עין גב. אבי ארבל פונה לבית החולים, סגן מאיר ברוקנטל המשיך עם כוחות צה"ל שעלו לרמה, על מנת לחפש את חבריו. הוא תכנן לעלות מחדש על תל סאקי. זאת בתקווה לגלות מה עלה בגורל חבריו לפלוגה. במשך זמן מה, ב-8 באוקטובר, נותרו מאחור סגן יצחק כנען וטוראי מדמוני, כשהם פצועים. סגן כנען ניסה להמשיך לנוע עם טוראי מדמוני, אולם מצא עצמו שוב מול תל-סאקי. אי-לכך, פנה על עקבותיו, ועם דמדומי הבוקר, החליט להישאר בשטח עד בא כוחות צה"ל. השניים הסתתרו בשטח בתוך ערימת קוצים כאשר הם חוזים במנוסת הסורים, ומבינים, עקב כך, שהצלתם קרובה.
בשעות הצהרים, הם ניתגלו ע"י כוחות חרמ"ש של צה"ל, ופונו אל ביה"ח. סגן יצחק ברוקנטל הגיע לתל סאקי לחפש את חבריו, והוא לא נח עד שלא פגש בסגן כנען בביה"ח. את המצב על התל תיאר אחרי המלחמה אחד הלוחמים: "בשלב של 2 החילוצים הראשונים, אנחנו שיחקנו כמו פינג-פונג אש עם הסורים. אנחנו ישבנו על המורדות המערביים של התל, והסורים ישבו בגבעה ממול על המורדות המזרחיים. הם היו ממוקמים בצורה קלאסית של רתק. ברגע שהגיעו שני הנגמ"שים של כוח החילוץ, הופנה לעברם חלק גדול מהאש הסורית. הסורים ניסו גם להסתער, הם הסתדרו כמו חיילים פרושים, בשורה חזיתית. בפקודה של הסמל "היכון", הם מכתיפים ויורים". בנסיונם להחזיק מעמד נכנסו כל הלוחמים לבונקר.
המטרה הייתה למנוע את כניסת הסורים לבונקר. מנחם ישב פצוע במרכז הבונקר ושני חיילים עמדו בכניסה לבונקר, על מנת להגן על יושביו. חלקם היו פצועים, וכולם היו חלשים משני ימי הקרב ומהמחסור במים ובמזון. קולותיהם של הסורים שהסתובבו בחוץ נשמע בבירור ליושבי הבונקר והבהיר יפה ליושבים מה קשה מצבם. אחד החיילים, פצוע קשה, שכב בבונקר והתפתל מכאבים. רק בנס לא שמעו הסורים את זעקותיו. שעות הניתוק התארכו מאוד, אך ביום ה-7 באוקטובר בשעה 20:00, כשבמפקדת הגדוד נואשו כבר למצוא את לוחמי תל-סאקי בחיים, התעוררה רשת הקשר וקולו של אחד החיילים נשמע:
"כאן גפרור! כולנו פצועים והרוגים! אך המצב חמור מאוד! חייבים חילוץ מיידי!".
הלילה שבין יום א', ה-7 ל-8 עבר על החיילים בין יאוש לתקווה, שמידי פעם נשמע קולו של המג"ד, קול מעודד ומבטיח שיגיע חילוץ במהרה לתל. מכיוון שהיה בבונקר מחסור במזון ובמים, יצאו שני חיילים מהבונקר, עברו בין חיילים סורים והגיעו לאחד הטנקים הישראלים הנטושים. אלה היו בתל (כחלק מכוחו של דני). השניים, אביטל מגדוד 50 ועוד שריונר, הוציאו מנות קרב וג'ריקן מים וחזרו איתם אל הבונקר. אביטל חילק את המזון והמים לפצועים, ולשאר החיילים. מאחר ומנחם לא היה יכול יותר לדבר, שוחח איתו אביטל בשפת ידיים והחליף אותו בפיקוד. במשך הלילה, הסורים לא ניסו לפרוץ אל הבונקר. מנחם ואביטל לקחו שני רימונים - אחד בכל יד, והוציאו את הניצרות, והיו מוכנים להשליכם על כל חייל סורי שינסה להיכנס לבונקר. "ידענו שהסורים לא יכנסו לכאן, אפילו אם זה יעלה במחיר חיינו. כך ישבנו 12 או 14 שעות, עד יום ב' בבוקר". משך כל אותו זמן, המג"ד חזר והבטיח חילוץ, לאחר המלחמה, הכירו לו החברה תודה על כך, שהתקווה, שאמנם יחלצו, עודדה אותם ועזרה להם להחזיק מעמד.