יענק'לה. הידיד של כולם, גם הוא הלך מאתנו. הוא היה בחור אמיץ באופן מיוחד, ובפעולות שיחידתנו השתתפה, כמעט תמיד יצא שעליו לצאת.
יענק'לה ואלי השתייכו ליחידתנו. שני אחים מתוך משפחה, בה חמשת הבנים, ארבעה בנים ובת אחת, היו מגוייסים. (האח הבכור הלך בשבי לעבר הירדן, האח הצעיר - אבנר, גוייס במסגרת הגדנ"ע, והוא עודנו ילד, ונפל בקרבות ירושלים. יענק'לה נפל באוגוסטה ויקטוריה ואלי נפל במלחמת ששת הימים).
יענק'לה היה גדול מאלי, ולכן לקראת כל פעולה היה משתדל להערים על אלי וללכת במקומו. היה מוסכם ביניהם, שאינם יוצאים שניהם לקרב אחד, פעם יוצא אחד ובשניה יוצא השני.
יענק'לה היה בעל לב זהב, ותמיד אהב לעזור לחברים ולסתם אנשים. בשעות הארוכות שעמדנו תחת אש כבדה במשורין, בשיירת נבי-דניאל, והתחלנו כבר להתיאש, ידי החברים רפו והפסקנו לירות, היה הוא כל הזמן דרוך ומלא מרץ. "הנה אני רואה ערבי, תנו לי לירות עוד יריה אחת"... ושוב ירה יריה ושוב ראה ערבי. מספר פעמים יצא מפתח רצפת המשורין ורץ בסכנת נפשות, בתעלה בצד הכביש, לאורך השיירה, על מנת להוודע על המצב, להגיש עזרה או לקבל הוראות ולא חשש לחזור ולהסתכן.
גם משהגענו כבר לחורבה, יענק'לה לא ישב אף רגע בתוך הבית. כל הזמן היה מלא פעילות. עבד על הגג בבנית העמדות, אחר כך בחוץ. מדי פעם, משהאוירון ניסה להצניח אלינו תחמושת וסוללה למכשיר הקשר, היה הוא ראשון המתנדבים לרוץ לבין הערבים ולחפש את החבילות...
לא העזנו לספר ליענק'לה שאלי לא חזר בנסיגה מצובא. רק לאחר זמן, כאשר נודע שאלי הגיע לקרית ענבים בריא ושלם, התחילו כולם לברך את יענק'לה, שרק זמן קצר לפני כן נודע לו הענין, והוא רץ הביתה והביא לכולנו "משקה"...
יענק'לה היה מושכנו תמיד לבקר בחנות הוריו ולהכיר את בני משפחתו שהעריץ, והיינו מבקרים שם גם בעצמנו, בלי יענק'לה ואלי. תמיד התקבלנו שם בכבוד גדול ובסבר פנים.
בערב לפני צאתו לא-טור פגשתיו, כשהוא לבוש במעיל ההסוואה ורץ במהירות לביתו, על מנת להספיק ולהביא משם איזה חפץ שעלול לעזור לחבר.
למחרת יצאנו ללוותו. כולנו היינו מזועזעים, ואף האמיץ והקשוח ביותר - הזיל דמעה. עלינו לזכור את השבועה, שנשבע אלי ליד קברו - לנקום את דמו ולהמשיך עד נצחון, ולה ענינו כל אחד בלבו - אמן.