אלבום תמונות
כשאנחנו עוסקים בנופלי תש"ח - 1948, אנחנו רגילים לעסוק בקרבות השונים, בשיירות או במחתרות. אבל חייל אחד שממש היום הוא יום נפילתו, צד את עיניי. בגלל סיפור מותו, בגלל סיפור קבורתו ובגלל סיפור משפחתו. צבי פסח בומגרטן - 73 שנים לנפילתו
מה הסיכוי? כנראה אפסי, אבל צבי הוא ככל הנראה החייל היחיד שנפל מפגיעת ברק. שנתיים הוא שירת את המדינה שבדרך ולאחר מכן את המדינה שקמה. ליווה שיירות, ולחם על שחרור המשלטים בהרי ירושלים.
חצי שנה הוא הספיק להנות מהמדינה שקמה, וכשאני אומר להנות, אני מתכוון ללזכות לשרת בצבאה. בליל סערה חורפי, צבי לא היה ספון בביתו סביב קערת מרק מהביל, אלא עמד בשיאה של סערה על המשמר בעמדה במשלטי בית נובא (איזור מבוא חורון של היום) כשברק פגע בו והרג אותו במקום. כשיש סערה נכנסים למקום מוגן, אבל לא כשהאויב אורב וזומם...
תחילה הוא נקבר בבית הקברות הזמני בשייח' באדר, בסמוך לכנסת של ימינו. רק שנתיים וחצי לאחר מכן בשנת 51, הועבר לקבורת קבע יחד עם חיילים נוספים בחלקה הצבאית בהר הרצל...
אבל הסיפור של משפחת בומגרטן לא התחיל עם צבי. סב-סבו ר' משה אהרון בומגרטן עלה בשנות ה30 של המאה ה19 (כ50 שנים לפני "העליה הראשונה") והיה מראשוני עליית תלמידי החת"ם סופר.
את החלוציות הזו הוא המשיך כאשר התיישב לבדו ברחוב מעלה חלאדיה ברובע המוסלמי, שבאותו זמן עדיין נשא את השם רחוב חברון. עשרות שנים לאחר מכן הצטרפו לרחוב עולי מרוקו ותושבים יהודיים נוספים.
האם באותן שנים ראשונות תחת השלטון העותמאני הוא יכל לחלום שצאצאיו ישרתו תחת צבא של מדינה יהודית? מי יודע...
במכתב ששלח מאיר זורע, מפקד הגדוד (62) של צבי פסח לאמו של הנופל לאחר נפילתו, רשם את המילים הבאות "יד אדם לא נגעה בו. צבי עלה בסערה השמיימה. לקחוהו כי גדול היה"
חייל אחד, שתי קבורות, משפחת חלוצים וסיפור ששזור בקורות עמנו ומדינתנו.
י"ט בחשוון, יום נפילתו של צבי פסח בומגרטן ז"ל
ברק ופגע - סיפורו הלא יאמן של החייל הלא מוכר
מוזמנים להעביר לזכרו
כשאנחנו עוסקים בנופלי תש"ח - 1948, אנחנו רגילים לעסוק בקרבות השונים, בשיירות או במחתרות. אבל חייל אחד שממש היום הוא יום נפילתו, צד את עיניי. בגלל סיפור מותו, בגלל סיפור קבורתו ובגלל סיפור משפחתו. צבי פסח בומגרטן - 73 שנים לנפילתו
מה הסיכוי? כנראה אפסי, אבל צבי הוא ככל הנראה החייל היחיד שנפל מפגיעת ברק. שנתיים הוא שירת את המדינה שבדרך ולאחר מכן את המדינה שקמה. ליווה שיירות, ולחם על שחרור המשלטים בהרי ירושלים.
חצי שנה הוא הספיק להנות מהמדינה שקמה, וכשאני אומר להנות, אני מתכוון ללזכות לשרת בצבאה. בליל סערה חורפי, צבי לא היה ספון בביתו סביב קערת מרק מהביל, אלא עמד בשיאה של סערה על המשמר בעמדה במשלטי בית נובא (איזור מבוא חורון של היום) כשברק פגע בו והרג אותו במקום. כשיש סערה נכנסים למקום מוגן, אבל לא כשהאויב אורב וזומם...
תחילה הוא נקבר בבית הקברות הזמני בשייח' באדר, בסמוך לכנסת של ימינו. רק שנתיים וחצי לאחר מכן בשנת 51, הועבר לקבורת קבע יחד עם חיילים נוספים בחלקה הצבאית בהר הרצל...
אבל הסיפור של משפחת בומגרטן לא התחיל עם צבי. סב-סבו ר' משה אהרון בומגרטן עלה בשנות ה30 של המאה ה19 (כ50 שנים לפני "העליה הראשונה") והיה מראשוני עליית תלמידי החת"ם סופר.
את החלוציות הזו הוא המשיך כאשר התיישב לבדו ברחוב מעלה חלאדיה ברובע המוסלמי, שבאותו זמן עדיין נשא את השם רחוב חברון. עשרות שנים לאחר מכן הצטרפו לרחוב עולי מרוקו ותושבים יהודיים נוספים.
האם באותן שנים ראשונות תחת השלטון העותמאני הוא יכל לחלום שצאצאיו ישרתו תחת צבא של מדינה יהודית? מי יודע...
במכתב ששלח מאיר זורע, מפקד הגדוד (62) של צבי פסח לאמו של הנופל לאחר נפילתו, רשם את המילים הבאות "יד אדם לא נגעה בו. צבי עלה בסערה השמיימה. לקחוהו כי גדול היה"
חייל אחד, שתי קבורות, משפחת חלוצים וסיפור ששזור בקורות עמנו ומדינתנו.