התוגה הזאת אילמת
הכאב זורם בדם
והנשמה פצועה, קוראת
תנו פורקן, תנו לצאת
אך השיגרה היא אכזרית והזמן עף
והחיים ממשיכים בקצב מטורף
כאילו לא היה, כאילו לא קרה
ורק בפנים האפלה גמורה
וחשוך, וכואב, ובוכה וקרוע.
מן צירוף של רגשות
שלא מובן ולא ידוע
וכל כך מתגעגעים שזה ממש כואב
כאילו הרגו אותנו, כאילו חור בלב
והכל סגור בפנים כלוא ואין לצאת
כי קשה בכל פעם, המפגש עם האמת
המחשבות של המשפחה והחברים
קורעות את המוח
והדמעות חונקות את הגרון
וממשיכות אל העיניים
ונחלשים ונשברים, ומרימים את הידיים
ובוכים את הנשמה כאילו להקל
אבל הכאב מסרב להתעכל
ואז מתחילות השאלות לעלות
ומנסים למצוא ומנסים לענות
ואנו מרגישים כאילו יצאנו
במסע חיפוש הדרך,
לנסות להבין את הקול הגדול והנורא.
נורא, באמת נורא, מה שהולך בעולם שלך
אלוקים,
ילד לובש כנפיים, הולך לגן
לבית ספר,לבני עקיבא,
נהנה מנהיגה, נוסע ב"חיפושית", לגבעתי, לצבא,
ואחרי זה פיגוע בכפר דרום
ואין תשובה.
אנשים חיים במתח,
מחפשים סיבה לנשום,
איך זה, אלוקים גדול,
איך זה קורה?
קשה לנו לקבל, קשה לנו
לעבד ולעכל.
אולי אם האמונה שלנו בך
הייתה עיוורת
אבל הרי יכלת לעשות שהכל
יהיה אחרת.
ואם ואבל ואולי אין תשובות
והכל חוזר ללב ונכלא
ואין הפוגה מהכאב ומהעצב הנורא.
ומה נותר לנו החיים
ללמוד, להבין לעשות?
עלינו להתאחד ע"י נתינה, דאגה
אחריות, לפתח את כוחותינו
ולהעלות ברוחניות, לזנוח את
חלומנו על דעת חובקת כל ולהתרכז
באהבה חובקת כל.
באהבת אחים יש משום חוויית
הברית והסולידריות והאחדות
האנושית, ואהבת לרעך כמוך.
יהודה וקסמןס