סמ"ר עודד אבנר ז"ל

אלבום תמונות

עודד נפצע אנושות בשעת ערב מוקדמת. במשך ארבע שעות תמימות נאבקו הוא וחבריו מוכי-ההלם על חייו. במסוק ובבית החולים נצטרפו למאבק צוותים רפואיים. קרוב לחצות הלך מאיתנו.
"תאונת אימונים". כך, בקיצור ובכעין-דיוק המותיר אחריו שאלות מייסרות לאין ספור. השאלות והתמיהות הועלו ונבחנות בשיחות רבות עם חבריו-חברינו. רסיסי זכרונות וקטעי תמונות נלקטו בכאב אך בהתמדה, עד להיותם פסיפס בעל צורה ומשמעות. אין בדברים נחמה. ועם זאת ראוי הסיפור שיסופר לפרטיו. לקחיו יהוו יד לזכרו של עודד.

יום שלישי, כ"ד בשבט תשמ"ב, הינו יום חורף נאה. ל"צעירים" שבצוות מלאו לפני ימים ספורים שנתיים לשירותם הצבאי. צוות מעולה, כולם סמלים. חבורה מקצועית, כשירה, מלוכדת, ערוכה ומוכנה לבאות, בוטחת ביכולתה להתמודד עמן בהצלחה. בכל אופן, כך חשו לפני מספר חודשים, עם סיום "המסלול". ועכשיו? - לאחרונה מכרסמת תחושה חריפה של שינוי, לא לטובה. עודד סיפר על כך בבית, כדרכו. יתר הפרטים נוספו אחרי כן.
אין זו הפעם הראשונה שהם נקראים למשימות בטחון שוטף (בט"ש) על קווי הגבול הצפוניים של ישראל. בחורף הקודם (1980/1), השני מאז גוייסו, חוו מפגש מרתק ורב הוד עם אקלימו הקשה של החרמון אפוף השלגים, שעה שעשו שם שבועות אחדים בתפקידי בט"ש. תנאי החיים החריגים, על רקע תפאורת טבע מרהיבה, תרמו להעמקת השותפות ולהידוק החברות. זו היתה תקופת הגיבוש האמיתי של הצוות. בעצם, ראו עצמם כבני מזל על שזכו בחוויה נפלאה זו במהלך מסלול הכשרתם.
מאז התרחשו דברים רבים. האביב והקיץ של 1981 עמדו בסימן משבר הטילים הסורים והמתיחות הגוברת בגבול הלבנון. פעילות הצוות הופרעה על ידי כוננויות חוזרות ונשנות, שחלקן ביטלו אימונים ואחרות - קטעו חופשות מיוחלות מזה זמן רב. קורס המכי"ם, שהיה מיועד להיות שיאו של מסלול הכשרתם כצוות סמלים, נדחה, וכאשר נערך - קוצר. עם זאת, גברו והלכו תחושת האחריות, הנכונות "לפרוע את השטר" והבטחון במיומנות המקצועית, שנרכשה במסירות ובעמל רב. תרגיל פשיטה שבוצע במומחיות מרשימה במהלך "ההשלמה" שלאחר המסלול, זיכה את הצוות בהערכה גבוהה מצד הפיקוד והוציא לו מוניטין של צוות מעולה. המוראל והבטחון העצמי הגיבו בהתאם.
תוך כדי כך הולכות ומבשילות ציפיות המעוגנות היטב במסורת הפלוגה: ה"צעירים" נושאים בעול חובות רבים (שמירות, תורניות מטבח ועוד) אך יבואו על שכרם עם היותם לצוות "בוגר", כאשר ישתחררו במידה רבה מהנטל השירותי השגרתי ויעמיסוהו על ה"צעירים" החדשים. כך הולך ומתגבש דו-קיום אמיתי והרמוני של נכונות לבצע משימות המצריכות את מלוא הכושר של צוות בוגר, לצד ציפיות ל"צ'ופארים" הכרוכים במעמד זה.
ייאמר מיד שהציפיות הללו אינן פרי היתנשאות ריקה של המבוגרים על הצעירים. הן חלק מ"חוזה" בלתי כתוב, שהוא תמצית חייה של יחידה התנדבותית מובחרת זו: "משקיעים" כדי "להיות טובים", וכש"טובים" - חייבים לצפות (ואחרים יאמרו - זכאים לצפות) לקריאה למשימה שיש בה תעוזה וסיכון; באותה מידה רשאים לצפות לתגמולים בתנאי השירות. כך התנהלו הדברים כאשר הצוות שלנו היה "צעיר" ושאב השראה ועידוד מיחסי הגומלין עם הצוות הבוגר שמעליו, וכך עליהם להימשך.
אלא שאין העניינים פשוטים כל כך. הצוות "הצעיר" יותר בושש לבוא. ובינתיים, ריחם של מאורעות גדולים בצפון עומד באויר. עדיין לא יודעים הרבה, אבל מדברים. הכוננויות רודפות זו את זו כשהן פוגעות באימונים ובחופשות כאחד וגורמות לאי-נחת בשני המישורים: "איך אפשר לשמור על הרמה הגבוהה מבלי להתאמן?! הייתכן שצוות סמלים, שחופשותיו קופחו עד כה, יעלה לקו לתקופה ממושכת ללא חופשה אחת הגונה?!" כך שואלים באותם ימים, אבל אי-הוודאות מתמשכת והמתח בצוות גואה בהדרגה.
במצב דברים זה חלים חילופין בפיקוד. המ"פ החדש סמכותי, תקיף ובעל עקרונות, ביניהם - ביטול "זכויות היתר" של הצוות הבוגר. ישנן שמועות שהוא מתעתד לפגוע גם בחופשת השחרור המסורתית, שהבוגרים שבצוות כבר החלו לחלום עליה. מפקד הצוות החדש מתחבב מיד ומתאקלם בקלות. את הפלוגה, אליה הוא חוזר עתה לאחר קורס הקצינים, הוא מכיר היטב. לזכותו אומרים כולם שהוא מביא איתו רעיונות ויוזמות בתחום האימונים וטיפוח הכושר המקצועי. עם זאת, מנהיגותו חברית, יש אומרים - רכה מדי. שני מפקדים חדשים והשפעתם ניכרת מיד בחיי הצוות, אלא שאת המתיחות שיצר הראשון - התקשה השני לפרוק. מתפתח משבר של ציפיות.
ואז, בראשית החורף (1981/2) נפרדים מחברים מרכזיים אחדים שיוצאים לקורסים ולהדרכה וכל השאר עולים לקו, לתקופה ממושכת וללא חופשות. תחילה - לגבול הלבנון (יערה, בירנית) ואחרי כן - לרמת הגולן (פיק).
מתחילה תקופה קשה. חברי הצוות מספרים:
השהייה הארוכה על הקו בתנאי החורף הקשים של גבול הלבנון, מעמידה את הצוות במבחן ממשי. ראשית, המשימות עצמן: הביצועים - ביום וגם בלילה - קשים, הם חוזרים על עצמם בשגרה אפורה, משעממת ומעיקה, תוך קור עז וגשם טורדני. בהעדרו של צוות צעיר יותר - צריך לשאת גם "בעבודות השחורות". העומס רב, מתחילים להזניח דברים קטנים, פחות מקפידים. מדאיגה "הירידה מהסטנדרטים הקודמים של העבודה", מתעוררים געגועים לאימונים וכן לתנועה ולמרחבים הכרוכים בהם. אבל בתנאים שנוצרו אין תקווה לאימונים, ואף לא לחופשות.
מלבד זאת, השקפתו של המ"פ "שלא מבין את הצוות", גורמת להרבה "מירמורים" ולפגיעה במוראל. בצוות, הבנוי יותר מכל - על חברות מקיפה והדוקה, נוצרים חיכוכים ו"ירידות" איש על רעהו. "נעשה ממש לא טוב בצוות" אומרים באותם ימים. עם התרופפות המוראל והחברות - מוסיפה להתדרדר המשמעת העצמית והקבוצתית. "מאבדים פרופורציה ובכל עניין תופסים ראש שלילי".
נזכרים שבעצם כבר בקיץ היתה המשמעת ירודה וקשה היה לשלוט בצוות. אלא שאז הרקע היה שונה לחלוטין, שכן נהנו מחברות מלוכדת, מוראל גבוה, בטחון עצמי עצום ומוניטין שהתבססו על הישגים גבוהים. תחושת העוצמה והיכולת העלימה (ואולי, יצרה כבר אז?) את הזלזול בכללי הבטיחות והזהירות. מתאמנים בחומרי חבלה ב"אוירה של פיצוצים, אוירה מסוכנת". ל"צוות הפאר של החטיבה" לא יכול לקרות מאומה. האם היו תמרורי אזהרה? האם ניתן היה להבחין כבר בקיץ, בטעון טיפול ותיקון מיידי? "מצב כזה אינו קורה ביום אחד". היום, במבט לאחור, סבורים רבים שאכן הוחמצה הזדמנות. "הלכנו בעיניים עצומות לקראת היתדרדרות".
בסיכום, "התקופה על הקו היתה נוראה, פשוט חיים קשים. לא טוב בצוות, מרגישים גרוע ומתפקדים גרוע, לחץ עבודה רב על מעט אנשים ובתנאים גרועים".
ואז, לאחר סידרה של הכנות וביטולים, מגיע אישור לכמה ימי אימונים על גבול הלבנון. סוף סוף הזדמנות ליציאה מהשגרה, לפורקן וחשוב לא פחות - לריענון הכושר האישי והקבוצתי. עתה יבוא לידי שימוש גם מצבור התחמושת וחמרי החבלה שנאגרו בשקדנות.
אותו יום שלישי בכפר נפתח כמו ב"בראשית" בפעמיים כי טוב, ואין בראשיתו מאומה שיתריע על אחריתו. היום בהיר ומשרה שמחה. יש סיפוק רב "לעבוד שוב יחד". חשוב מאוד, כרגיל, "להיות טובים". ואמנם הביצועים מעולים, נוסכי בטחון. מתקדמים מהפשוט למורכב יותר, תירגול לחימה בשטח בנוי. יורים הרבה ונהנים מהתחדשות "אוירת הפיצוצים" שמלפני הקו. מסתכנים, אולי קצת מעבר לסביר - מכל מקום כך זה בראייה לאחור, ואין המדובר בבודדים אלא בצוות כולו. המוראל שוב גבוה והטרדות של הקו נדחקות הצידה.
היום חולף במהירות. בסופו, לפנות ערב, מתקיים מפגש עם המ"פ. שיחה כזו לא התקיימה מזה זמן רב ובאופן טבעי היא מתמקדת בנושאים המעיקים ביותר - "זכויות הסמלים" וחופשת השיחרור המאויימת. גם עודד מתבטא בחריפות. שני הצדדים מדברים בתקיפות ואינם מגיעים לעמק השווה. המ"פ נוסע לדרכו והצוות נשאר בחשכה, רגוז ומתוח. תכנית האימונים המאושרת לאותו יום נסתיימה. יש לחזור לבסיס.
טרם היציאה מתגלים חומרי החבלה שנותרו. אין אישור להשתמש בהם לתירגול נוסף. חשוך והעייפות רבה. אבל הפיתוי עז. זוהי הזדמנות להדגים חבלה בעמוד חשמל. אין להחמיץ, כל לימוד הוא חשוב ועשוי להועיל, בוודאי כשמדובר בצוות מקצועי מעולה. "לא מחזירים סתם חומר הביתה, שום דבר לא יקרה". ישנם שני קצינים היודעים היטב את מלאכתם, והתרגיל המאולתר כבר בהילוך גבוה. שתי לבני החבלה הונחו, נשמעה קריאה, היה פיצוץ. עמוד החשמל נשאר על עומדו. רק קרעי מתכת מתרססים מסביב, תרים אחר קרבנות.
בדיעבד הוברר כי הפיצוץ לא בוצע במקצועיות מספקת ובלי שים-לב לתנאי הסביבה. מקומות המיסתור היו רחוקים מאד מלהיות תקינים. הפעם, שלא כמו בעבר - כשהתגלו הבטחון המופרז והזלזול בהוראות הבטיחות והזהירות, הפעם אירע כהרף-עין אסון מחריד שהותיר את הצוות מוכה הלם וכאב, צער וחרטה. אסון שקיפד את חייו של עודד.
"שאלה של מזל". האומנם?