לזכרו של אח
פעמים תוהה אדם עד כמה הגורל מתעמר לו.
זה כמה חודשים מנסה אני לכתוב מלה לזכרו של אחי ולמרות שפרנסתי על הכתיבה איני יכול.
על אח אי אפשר לכתוב.
דפיה הריקים של חוברת זאת הם הדפים הכואבים לי מכל. דפיו של נער, דפים לבנים, שם חרות בבית עלמין 'אורי'.
תלתלים היו לו, פעם הייתי מלטפם, אחר כך פתאום גבר, חובט על קרחתי מגבוה.
כעסתי מדוע אינך מיעד את עצמך למטרה.
זוכרני על ערש דווי של סבתא עמדנו שנינו ליד בית החולים, ואמרת לי שברצונך ללמוד קרימינולוגיה. פתחתי זוג עיניים שמחתי, התפלאתי, אולי לא הכרתיך. אהבתיך ולא הכרתיך, לא יצא לנו להיות ביחד.
עכשיו דומם אתה שוכב ואני כותב. מילים, מילים מילים... לא!!! אין מילים.
נחמה? עוד לא נולדה.
אוי לנו שהוכינו באחינו הקטנים.
לא בשבילנו חוברת זכרון זאת, עבור הבאים אחרינו בנינו הקטנים בניהם ובני בניהם שידעו שפעם היינו ארבעה אחים, ונשארנו שלושה.
יוסי