"שרונה היתה מורה מצליחה הודות לנטייתה הטבעית להוראה וכמה מתכונות היסוד שבנפשה: אורך רוח ביחס לזולת, סובלנות ויושר. מקצוע ההוראה היה חביב עליה וראתה בו ייעוד. התעניינה באמנות הציור וגם ניגנה בפסנתר ובחליל. משאת נפשה היתה ללמוד ולהרבות דעת אך מחלתה שמה קץ לשאיפותיה. את שאיפתה העזה ללמוד מגלה מחנך כיתתה, א. זימרני, באחד מחיבוריה בבית הספר התיכון. שרונה בחרה בנושא המוכר בדברי הרמב"ם: "עד אימתי חייב אדם ללמוד - עד יום מותו". בחיבורה זה היא מתבטאת: "הלימוד בבית הספר בא לתת לנו את הדחיפה ללמוד הלאה, לחנכנו שנשאף לדעת עוד ועוד".
בשקט ובצנעה עברה את ראשית חייה, תוך למידה מכל אחד ושאיפה עזה ללמד את הרבים. מחנכה: "יום יום היתה יושבת עם חברותיה וחבריה בכיתתה הפדגוגית, תאבה לדעת ולהרחיב אופקים. מטיילת הייתה בעליצות רבה באשקלון החדשה ומתעניינת בעתיקותיה. נמשכה אחר הציורים הסוריאליסטיים בתערוכה שבמוזיאון תל - אביב. גילתה שקדנות רבה בהכנת שיעורים, מלמדת תלמידים צעירים, מרבה בקריאת ספרים, מרצה על ואן גוך בשעת החינוך, ומחללת בחליל.
היא חזתה מבשרה בימי חייה הקצרים את טעמו המר של הפסוק הידוע מקוהלת "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב". למודת סבל היתה בתקופה האחרונה של חייה.
המוות האכזרי קיפד את פתיל חייה ושם קץ לשאיפותיה הנעלות של בת כ"ב".