סמ"ר אסף אסי שרון ז"ל

(נקרא ביום הזיכרון לחללי צה"ל 1999, בטקס לזכרו של אסף שרון, במרכז הברר בחסות גדוד 903)

ראיתי איך בונים לך קבר ביום עם שמש יפה. עד אז לא הבנתי איפה אתה, אז קלטתי בעצם שהגוף שלך מונח שם ללא רוח חיים. מחשבות מנסות לשחזר את אותם רגעים שישבת שם מול השמשה הקדמית שותת דם וכואב, אולי מחזיק את הרגלים, אולי מעולף עם הראש מונח על ההגה. מחשבות אחרות מנסות לדעת את המחשבות שלך שאולי אפילו אתה שם, באותו הזמן לא ידעת, שאלו הן האחרונות. דרכים להתמודד, מנסים להאמין, שאתה בתפקיד דני-דין נמצא פה איתנו, בעולם שלנו, בכל המקומות בו בזמן, רואה אותנו, עצוב כשעצוב לנו עלייך, צוחק מהשטויות הרגילות, נוגע, מחבק, מלטף, שומע את כל השיחות שלנו, איתך כל אחד בתוך תוכו, והן את השיחות עלייך, כועס שקוראים לך "אסף" וגאה בעצמך על שהצלחת להראות עד כמה אהבת את הצבא, גאה בכך שעכשיו כולם רואים את אוסף המדליות שלך. בתמונות שלך עם הכרזה של "הפועל ירושלים", עם סנדי, עם אלישע, עם אבא שלך בבית של דודה תחיה, עם הנשק בטיילת, בנופש באשקלון, בגדוד בכולן אתה כל-כך אמיתי וכל-כך חי, מנמש לא להאמין שההפך הוא הנכון, לאן נעלמת לנו ילד? איך אפשר להאמין שלעולם לא נראה עוד את העיניים הירוקות המדהימות שלך, ולא נשמע את הצחוק המתוק שלך…? למה, פעם המחשבה עלייך הייתה מעלה רק חיוך, והיום החיוך טבול בדמעות.