מאבא
שנה עברה חלפה ואתה נח את מנוחתך באותה שלוות נפש שאפיינה אותך בטח עם אותו חיוך מתוק שהקרין תמיד אושר ואנחנו כבר שנה מתגעגעים לאותו חיוך מאושר לאותם פנים קורנות שהביעו עינייך היפות מתגעגעים לפסיעותייך היורדות במדרגות הבית,לשמוע את צליל הנשק שפרקת בכניסה, ולראותך מופיע עם החיוך הנהדר, החיבוק לאמא, והטפיחה מאבא והרי התביישת להתנשק, זה לא יאה לנשק ילד גדול אבל בשבילנו תמיד היית ונשארת ילד. זכור לי היום שבו באת אליי, בסיום כיתה י' ואמרת: אבא אני לא רוצה להמשיך ללמוד יותר הופתעתי וביחד שקלנו מה עושים הלאה, ואז עלה הרעיון ע"י היועצת כי אתה מתאים לצבא. וכך הגעת לפנימייה הצבאית, ולשמחת כולם הצטיינת והפכת לתלמיד מוביל עד הגיעך לכיתה י"ג, שם קיבלת את התואר טכנאי. הייתה לך האפשרות להמשיך כמדריך, אבל אמרת: "אבא אני הולך רק לגדוד", ואני זוכר איך הגעת לראשונה עם הכומתה הירוקה של הנח"ל. מאיפה לאיפה נח"ל שאלתי, וענית: "אבל הכומתה מתאימה לעיניים". וכך עם עיניים אלה, התקדמת והפכת חייל למופת שכולם התגאו בך. אסף, היית ילד אמצעי בין 5 ילדים, מה שאומרים: "ילד סנדוויץ", ותמיד במרכז
הסנדוויץ שמים את הדבר הטוב ביותר, ואתה היית הטוב מכולם. ואז נהננו מכל רגע עימך, אין גבול לגעגועים שאנו חשים אלייך לראות, לגעת, לחוש אותך ולו רק פעם בשנה. אסף, בתפילות מברכים על תחיית המתים, האם יש דבר כזה? האם נזכה לראותך שנית, ואם כן, אני מקווה שזה יבוא במהרה. בשיחה שהייתה לי עם רב, על נושא זה, אמר: "כשטומנים אדם באדמה, זה כאילו זרע שבבוא היום, יפרח וייתן את פריו, ממש תיאור התואם אותך. אני אמשיך להמתין לך, ואם אתה לא תבוא, יבוא היום ואני אבוא אלייך.