"האבידה הגדולה וההרגשה של איבוד אח ורע הן דבר שאף פעם בחיינו הקצרים והצעירים לא היינו צריכים לנסות להבין או להתמודד איתן. ההרגשה לעתים היא שהבעיה אינה באובדן, אלא בנו, שלא ידענו ולא הכרנו בגדולתו של מי שעבד, שעשה והנחיל לנו כה רבות: צניעות, ענווה אמיתית וצחוק תמידי, אך מאחורי אותן עיניים כחולות מדהימות, עמד מישהו משכמו ומעלה, שמעולם לא ידענו את האמת שבו... גם בקטעים הכי קשים, ידע אלון לא לטעות, ידע לעצור, לחשוב ולהתייעץ. גם כאשר ירו עליו, ידע לעשות הכול בצורה מושלמת, לקבל את השבחים ואף אחד מאתנו לא ידע ולא שמע. אצל אלון לא הייתה שום התפרצות של גאווה או רצון לרוץ ו"לספר לחבר'ה". אם היה מספר משהו בשבחו, זה רק לאחר שהיינו מאלצים אותו לספר, בעוד שכולנו היינו מתגאים, אפילו בדברים הרבה יותר קטנים ושטותיים". כל מי שבא עמו במגע עם אלון: חברים, משפחה, אפילו סתם אנשים זרים, היה מתפעל, מתרשם ולעתים אף מושפע מהדרך ארץ שלו ומאהבתו לאדם... כשם שעץ האלון חזק ויציב, ולא כל רוח מצויה יכולה לעקרו, כך אלון היה חזק באופיו, בעקרונותיו, בדעותיו ופורש את מידותיו על הסובבים אותו: אהבת הארץ, שמחת החיים, היחס למשפחתו והאהבה לחברים".