הימים הנוראים מאחורינו. אני מוכרח לומר שקשה היה להתרכז בתפילה. אך השנה הרגשתי בפעם הראשונה בצורה מוחשית מהו "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום". ישבנו על הקומנדקר בדרכנו למארב, כאשר כל העם היהודי היה נתון בבתי כנסיות בתפילת נעילה. בין כל כלי הנשק, שהם שיא החוליות, ניסינו להתרכז בתפילה, כאשר ראינו את היום בפנותו ושקיעת השמש. מה שמקווה אני, שגם תפילה כמו שלנו מתקבלת למעלה. ועוד מקווה אני, שבשנה הבאה בעת תפילת נעילה, לא יהיה עוד חייל על קומנדקר, ולא יצא אף חייל למארב.
החליטו באסיפת המזכירות, שהמצב הדתי בהיאחזות חייב לקבל שינוי מידי מן הקצה אל הקצה, ללא פשרות וללא דיחויים. והמדובר הוא, בשלוש תפילות ב"מנין" ולא רק תפילת שחרית, שגם היא לא תמיד מתנהלת ב"מנין". אך לא על זה שמו את הדגש, כי אם על האווירה הכללית שהיא היא הגורמת לאי-קיום תפילה במנין ולכל המחדלים.