יהודה נולד בירושלים ביום י"ג מנחם-אב תש"ה (23.7.45), כשלושה חודשים לאחר תום מלחמת העולם השניה. הוא נקרא על שם סבא של אמו, ר' יהודה טייטלבוים ז"ל (שנולד ב-י"ב מנ"א תרכ"ד - 12.7.1864). הילד נכנס לבריתו של אברהם אבינו בבית חולים "הדסה" שבהר-הצופים בלי נוכחות אביו. שכן הוא שרת עדיין כחייל בעל דרגה בצבא הבריטי במדבר המערבי. פדיון הבן נערך בבנגאזי שבמדבר לוב. החייל-האב פדה את בנו מידי חייל-כהן. ורק בגיל ששה שבועות ראה האב את יהודה בכורו בראשונה. אז נפרדנו בגלל חובת המדים של האב, לימים שוב נפרדו בגלל חובת המדים של הבן...
יהודה נתחנך חנוך דתי שלם הן בבית הוריו והן בבתי האולפנא הטובים שבירושלים. הוא ביקר בגן ילדים ע"ש רחל מירסקי, ולאחר שלוש שנות לימוד בבית-ספר "מוריה" עבר לבית הספר "לדוגמא" לבנים, שם גמר את כיתה ח' ביום כ"ד בסיון תשי"ט.
חנוכו העל-יסודי קיבל בישיבת "נתיב מאיר", בה למד ארבע שנים. ביום י' בתמוז תשכ"ג סיים את למודיו בישיבה, לאחר שעמד בהצלחה בבחינות הבגרות. רבותיו וחבריו הכירו אותו כבעל כשרונות, ענוותן ובעל לב טוב.
חבר נאמן היה ל"בני עקיבא" ומסור למנין שבסניף כשליח ציבור וכבעל קריאה. לראשונה עמד יפה במבחן הקריאה בתורה בשבת "נחמו" תשי"ח, כשנעשה בר מצוה. בעצמו התכונן יהודה לקריאת התורה וההפטרה מתוך ידיעת הטעמים, שלמד בבית הספר. למרות הקשיים שבפרשת ואתחנן - קריאה ארוכה וקשה - הוכיח יהודה את יכולתו כבעל קריאה. מאז אהב למלא תפקיד זה בכל עת מצוא.
בשנתיים האחרונות היה פעיל ב"אליצור". התעניין בספורט, וחלם אפילו להשתלם כשופט כדורסל.
עם חבריו בגרעין "עלומים" התכונן לצאת להכשרה ולשרות צבאי במסגרת נח"ל דתי. בתחילה עבד מספר חודשים במשרד הבריאות בירושלים - כבן מסור להוריו מסר כמובן את כל משכורתו לקופת הבית - ובחורף תשכ"ד שהה עם הגרעין בטירת צבי במסגרת ההכשרה והמתיבתא לקראת השרות בנח"ל.
בכ"ה באדר התגייס לצה"ל, ובאו ימי הטירונות והאימונים. היתה זו תקופה קשה בשביל יהודה, שכן לא היה בעל גוף, וכושרו הפיסי לא היה איתן. אולם הוא השתדל להעלים את חולשתו והתאמץ להתגבר על מגבלותיו - הוא שאף להיות גור אריה.
סמוך לחג השבועות שב הביתה לחופשה - וכדרכו שמח וטוב לב. שלמו ימי הטירונות, ומעתה הריהו חייל של ממש - טוראי 938729, איש נח"ל בצבא הגנה לישראל. חדות המנוחה בחיק המשפחה ושמחת הלימוד בליל החג בישיבת "נתיב מאיר" חשלו את רוחו לקראת חיי ההיאחזות ב"מעלה הגלבוע" עם חבריו נחלאי "עלומים".
אחרי אסרו חג, בי' בסיון, נתקבצו יהודה וחבריו אל יחידתם. חזון ישוב הגלבוע לפי רעיון "תורה ועבודה" משך את לבם החם וקסם להם בלהט רב. רק שבועיים הספיק יהודה לחיות במעלה הגלבוע ולתת את חלקו במשימה הקשה של "לעבדה ולשמרה" יומם ולילה. חיי החברה אך החלו להתהוות, ושעור הגמרא היומי בהדרכתו של יהודה אך נקבעה לו קביעות - והנה הדהימנו לפתע האסון הנורא בשחריתו של יום חמישי, כ"ד בסיון תשכ"ד. נקטף הנטע הרך בעצם לבלובו, בעודו באבו נכרת...
בערב שבת קודש פר' "שלח לך" הובא למנוחות בירושלים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. יהודה, בנה ותלמידה של ירושלים, שב אל אדמת-סלעיה המקודשת בלווית קהל גדול דווה וכואב, אבל ונוגה, בטרם מלאו לו י"ט שנות חיים...
אל.
יהודה חברי ז"ל
"כי עלה מות בחלונינו" (ירמיהו ט', כ). כאשר מגיע אדם לגיל זקנה ושיבה טובה, הרי שהגיעה שעתו למות. המות נכנס דרך הדלת ללא מורא ופחד ליטול נשמתו. אך יש פעמים, שהמות נכנס כגנב במפתיע דרך החלון, בשעה שאין מצפים לו כלל, לגנוב נשמת צעיר - נשמת אדם, שעדיין לא טעם את טעם החיים, שלא זכה לראות ביפיים - "עלה מות בחלונינו".
יהודה חברנו איננו!
יהודה איננו! זה נשמע כה משונה, כה בלתי מציאותי. יהודה - בחור מלא-חיים, תמיד מחייך, תמיד צוחק - הוא איננו בחיים?
זוכר אני, כיצד היה מרבה בספורט - הן בישיבה והן בארגון "אליצור". זוכר כיצד היה מפליא את מוריו וחבריו במחשבותיו המקוריות ובתשובותיו המדויקות.
יהודה, אשר כה אהב את החיים, נטשם לעד! ואנו חבריו עדיין לא השלמנו עם הסתלקותו. עדיין קשה להסתגל לעובדה, שלא נשמע, מדי שבת בשבתו, את קול יהודה הקורא בתורה - משום שלא היה מסוגל לסרב להפצרות הגבאי - ועובר לפני התיבה שחרית או מוסף, ושר אתנו בשולחן. "ויהי לאבל כנורי, ועוגבי - לקול בוכים" (איוב ל', לא).
יהודה חברנו, אוהב חברה וחבר מסור היה. היה נוסע בימי החופשה למרחקים על מנת לפגוש את חבריו באשקלון, בתל-אביב, ובשאר מקומות. היה מזמין את חבריו, הגרים מחוץ לירושלים, שילונו בביתו ואף ישהו שם מספר ימים. בדרך כלל הייתי פוגשו בחברה כלשהי, אם של אחד אם של רבים. נדיר מאוד היה לראותו בגפו.
אכן חבר יקר היה לנו יהודה.
"מדרש איכה" מספר לנו על חכמתם הנפלאה של ילדי ירושלים. ניכר היה ביהודה, כי מילדי ירושלים הוא. תפיסה מהירה היתה לו, ובמיוחד לשני מקצועות - לגמרא ולמתימטיקה. ראשון היה תמיד לגמור את המבחנים, ואף ראשון היה לענות לשאלות שנשאלו בשעת השעורים.
אך לא רק בעל תפיסה היה, אלא גם בעל נפש. זכורני, שבאחד משעורי הביאולוגיה הראה המורה כיצד מנתחים עובר של חתול. יהודה לא יכול להביט במראה, כיצד נחתך גוף החיה לנתחים.
לא היה יכול לסבול, שחברה יתענה תחת משאו, והיה מגיש מיד את עזרתו, למרות שלא היה בעל כח רב.
בסיימו את הישיבה התיכונית, עמדו לפניו שתי אפשרויות: להורות ארבע שנים בישוב ספר, או לצאת עם הגרעין לנח"ל. הוריו לחצו, שיבחר באפשרות הראשונה, אך יהודה בחר באפשרות השניה והקשה יותר - כשם שהתעקש לצאת למסעות "בני עקיבא" למרות חולשת גופו - משום שרצה להיות חייל ולשרת שרות מלא בצה"ל. כאשר דובר בסוף תקופת הטירונות, שעשרים וחמישה מחברי הגרעין יצאו לקבוצת סעד לשם הכשרה מיוחדת לפני הקמת משק חדש - היה יהודה בין הראשונים, שביקשו להמנות על אותם עשרים וחמישה. בסוף לא נשלח איש לסעד, ואז השתוקק לצאת לקורס חובשים כדי להועיל ולעזור יותר. בגלבוע נתן מדי יום ביומו את שעור הגמרא, תוך רצון לעשות למען החברה למרות, שלא תמיד הכירה בגדולת מעשיו בעבורה.
יהודה שלנו לא נטה לקיצוניות. אפילו בשעה שלמדנו בישיבה והיינו קנאים לדת ומבקרים קשות את המצב הדתי בסניפי התנועה - היה יהודה המתון בינינו, שהיה מסנגר בדבריו עליהם. ואכן בחר הוא בדרך "תורה ועבודה".
יחוס המשפחה הוא ענין גדול ביהדות. שכן בט"ו באב היו בנות ישראל לפנים יוצאות ואומרות: "בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה" (תענית פ"ד מ"ח). וליהודה משפחה כבודה ומיוחסת.
"נחמו! נחמו!" - זהו הצו, שיהודה קראו בהפטרת הבר-מצוה שלו. ובאותו פסוק פונה אני אל המשפחה היקרה, שתנוחם על יהודה יקירה וילד שעשועיה.
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים, ותתהלך לפני ה' בארצות החיים.
אברהם דובדבני
גרעין "עלומים"