סמל ראובן ראובלה, רובקה בביוף ז"ל

אלבום תמונות

11.9.11
בית היתומים של ראובן בביוף ז"ל
השבוע, הגיע מייל מ"ניגון הלב" סיור לשכונת טלביה, וכאילו המייל הזה התכונן כולו אלי. יערה ביתי עומדת להתחיל את שנת לימודיה השלישית באוניברסיטה העברית, ומתגוררת בדירה נחמדה ברחוב קרן היסוד. כל פעם, כשאנחנו באים לבקר אותה, אני רואה את השלט "טלביה", משהו מושך אותי אל השכונה הזו, ואז אני מבינה, שאינני יודעת לאן ללכת.
אינני יודעת לאן ללכת, כי אין את מי לשאול איפה זה היה בדיוק. אימי, מלכה, עדיין חיה, אך לא נמצאת עימנו. כל אחיה ואחיותיה נפטרו אף הם, וכן אבי ובעלה של דודתי. אבל הלב מרגיש שיש כאן משהו שצריך לגעת בו.
במקום הזה, שנקרא בתעודות הרשמיות "משק ילדים מוצא" ובעגה המשפחתית "המוסד של ראובן". גדל והתפתח דודי ראובן בביוף זכרונו לברכה.
ראובן היה בן הזקונים של סבי, ריבי בביוף, וסבתי רינה, אותם לא הכרתי. בנסיבות מצערות, שניהם נפטרו, תוך שבוע אחד. היא ממחלה ארוכה ומתמשכת, והוא מצער על מותה. אימי, שהיתה בת 16 התמודדה בדרכה, עד שנישאה בגיל 19 ועברה לנהלל. ראובן, צעיר הבנים היה בן 6 והוכנס למוסד. זכורים לי סיפוריה של אימי, עד כמה היתה קשה הפרידה, עם כל הצער שעברו. היא היתה באה לבקרו, מביאה לו מעט ממתקים ונפרדת בבכי קורע לב של שניהם. ראובן הילד הבין עד מהרה מה הם החיים שנכונו לו, ומצא תמיד את הטוב והאופטימי. היה חבר טוב לחבריו, בן משפחה מסור למשפחתו, מלא שמחת חיים והומור, ואדם. את שנות ילדותו העביר כאן. לא הכרתי אותו בשנים אלו, אך שמעתי את הסיפורים.
כשראובן בגר, עבר מכאן לקבוצת נוער בקיבוץ שלוחות, בהמשך, חזר לירושלים, למד הוראה בסמינר בבית הכרם, והתגייס. חלומו היה להגיע לצנחנים, בעקבות "ירמי מן הצנחנים" אך בסופו של דבר הגיע ל"סיירת גולני". ראובן עשה מסלול בסיירת, כשאחדים מחבריו, לא ידעו עד מותו כי הוא יתום מאם ואב, ובשבתות, נודד בן אחיותיו. בשקט בצנעה, ברוח טובה.
ראובן עבר עם הסיירת את הקרבות הקשים של מלחמת ששת הימים ברמת הגולן, בתל-פאחר, ונהרג חצי שנה אח"כ ממה שנהוג לקרוא "אש ידידותית" עת בדקו מעברות מים בירדן. באותה תקרית, נפצע צמוד אליו הסופר מאיר שלו, ובספרו "עשו" מצאתי את מה שנראה לי כתיאורי אותו לילה נורא.
וכך, בהיותי בת 8, אימי איבדה את אחיה, ואני איבדתי מעין אח גדול, שכן ראובן מאוד אהב את נהלל, את ביתנו, ואותי.
ראובן נקבר בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, מותו שינה את חייה של המשפחה. ביום הזיכרון לחללי צה"ל, עלינו כל שנה לבית הקברות בנהלל, שם קבורים רעיו לנשק של אבי. אך ביום האזכרה השנתי של ראובן , כ"ה בחשון (תשכ"ח- 27.11.1967) היינו עולים לירושלים. כמשימה קדושה, כל שנה, כל המשפחה, מתחילים בבית דודתי, ארוחת צהרים מהירה אך דשנה ממיטב האוכל הבוכרי, עוברים לטקס הצבאי בהר הרצל, ומשם ל"מוסד"- וכאן, המקום הזה, נכנס לחיי. כאן היתה מתנהלת האזכרה, עליה היה מנצח מנהל המוסד, בן-ציון גבורין הזכור לטוב. החניכים והגברים היו מתפללים, ובאותה עת, הנשים, כולל אותי, היו מכינות במטבח את התקרובת לאזכרה. קלמנטינות מהעצים שלנו בנהלל, שאני הייתי ממונה על קטיפתן, ולא בשמחה יתרה.. 2 סלים מלאים. עוגיות ובננות שדודה קנתה במחנה יהודה. מכינות הכל על צלחות אישיות צנועות, שתמיד היתה נחטפות ע"י החניכים, שלא ידעו ולא הכירו את ראובן. לאחר התפילה, גבורין היה מושיב את החניכים, הבנים, בחדר האוכל של המוסד שהיה צמוד לבית הכנסת, ומספר להם על ראובן, שלא הכירו. וכך, בעצם, מספר גם לי.. הוא היה מראה להם באיזה פינה עמד והתפלל. מספר איך למרות גובהו הנמוך היטיב לקלוע לסל בחצר. מתאר להם באיזה חדר ובאיזה פינה עמדה מיטתו, (שתמיד הייתי הולכת לראות, בחדר השלישי, מתחת לחלון) מספר איך הפליא לנגן על הפסנתר, שעמד בפינה ע"י הכניסה, אותו פסנתר, שמעליו התנוססה תמונו של ראובן, עם לוחית זיכרון. תמונה עם כומתה על הראש, שכן עם השנים, ראובן עזב את הדת, אך במוסד הקפידו לשים תמונה עם כומתה על הראש. עוד היה מראה להם גבורין את הספרייה התורנית שהוקמה על שמו, כשבין יתר הספרים שהיו בה, היתה גם השישה סדרים, משנה, שסבי וסבתי מנהלל, תרמו לזכרו. מספר להם על ספר התורה שהוכנס על שמו לארון הקודש. ספר תורה שנתרם על ידי משרד הביטחון, ואימי שקדה כל אותה שנת אבל ראשונה וכואבת על הפקתו. כן, הפעם הראשונה שראיתי הכנסת ספר תורה, על כל השמחה, ההתרגשות והצער שהיו כרוכים בו, היתה כאן. אנשים רוקדים, מפזזים, זורקים סוכריות, ובוכים.
עוד היה מספר גבורין איך סיכם עם ראובן שכשיסיים את שרותו הצבאי ויעבור ללמוד באוניברסיטה העברית, יעבוד כמדריך במוסד. תמיד היה מסיים את דבריו ב"חבל על דאבדין ולא משתכחין" ואז..המבוגרים, והאורחים שהלכו ופחתו עם השנים, היו מוחים דמעה. והחניכים, אליהם היו מצרפים גם את החניכות היו טורפים מהצלחות, ומתבוננים בנו. וכל פעם, הייתי אומרת לעצמי, שכנראה שבאמת הייתי צריכה לקטוף עוד קצת קלמנטינות, בלי לקטר..
מנקודת המבט המאוחרת שלי, אני מבינה שהמקום הזה הפך לחלק מחיי , כל שנה לפחות 15 שנה הייתי מגיעה לכאן, כחלק מהריטואל. מתבוננת, ובודאי מהווה מושא התבוננות לדיירים, ילדה בגילם, שונה, נהללית חילונית עם מכנסיים שנותנת יד לאבא. את אמא, אני לא זוכרת בטכסים הללו, היא היתה שבויה ומכונסת בצערה, מדברת עם אחותה. אבל תמיד הייתי מוצאת פינה לדיבור עם אבא, שהיה מסביר לי כמו נהללי שלחם בגדוד הקומנדו של דיין, וששרת מספר שנים ב"תפקידים מיוחדים" שזהו בית של ערבי עשיר, מ"רכוש נטוש" או "נכסי נפקדים" מילים שלקח לי הרבה שנים אח"כ להבין בדיוק מה המשמעות העמוקה שלהם, ומראה לי את האריחים המקושטים, המדרגות, ומנסה להמחיש לי את פארו ועברו של הבניין, תחת העליבות ששררה בו, וריחם הכבד של חומרי החיטוי והניקיון.
ראובן כבר לא איתנו 44 שנים. הוא כבר הרבה יותר מת מחי, כמו שכתוב על המצבה, בן 21 בנופלו, ובכל זאת, כל שנה, מתכנסים חבריו הקרובים, חלקם, בוגרי מוסד זה, ובני הדודים לאזכרה בהר הרצל. ל"מוסד" אנחנו לא מגיעים כבר הרבה שנים. עוד לפני שנסגר, והספריה ע"ש ראובן הועברה ממנו למוסד יתומים אחר. אבל בהרגשה שלי עם סיום הטקס וההתפזרות בבית הקברות, צריך להגיע למוסד. אני חושבת שהגעתי היום, אחרי 30 שנה.
לפני מספר שנים, כשהבנות שלי יצאו כל אחת בתורה ל"שנת שרות", הן הגיעו ל"מוסד אהבה"-בית יתומים בלבוש מודרני. אני ראיתי בעובדה שבנותיי התנדבו שם, עוד סגירת מעגל.
אני מודה לקהילת "ניגון הלב" שאפשרה לי לעשות את הביקור הזה, יהי זכרו של ראובן דודי כאח לי ברוך, וזכרם של כל אלו שסייעו לצמיחתו הזקופה, בניגוד לכל הסיכויים. ושנתפלל יחד בשביל אימי , שנתנה לו את כל האהבה והמסירות שרק יכלה, שתעמוד לה זכות זו בפרידתה שלה מהעולם.
כתבה אחייניתו מירב גולדווין - מושב נהלל - 9/2011