מאז יום האסון המר והנמהר, אין דמותו של רוני זכרונו לברכה יכולה למוש מנגד עיני. כל פעם שאני יוצא מן הבית לרחוב, מופיעה לפני התמונה של מכונית על יד הבית, וממנה יוצא רוני עם פנים קורנים וחיכניים, ואנו מחליפים כמה מילים לפני שהוא נכנס לבית ההורים.
היכרתי אותו מינקותו. הוא גדל בבית לעינינו ולעיני שאר השכנים. יחד שיחק עם ילדי הבלוק, ותמיד אפפה אותו חביבות ילדותית רעננה שלא פגה ממנו גם בבגרותו. הפשטות והידידות הטבעית שבה היה מקבל פני כל אדם, עשו אותו אהוב על הכל, כהתבטאות אחד השכנים: "מי לא אהב את רוני".
שמעתי לאחרונה מפי חברים לעבודתו דברים מופלאים אודותיו, שאנו מכריו המבוגרים ושכניו לשעבר, ואפילו הוריו מולידיו לא יכלו לדעת על הצדדים הזוהרים שבאופיו, שבאו לידי ביטוי בעבודתו היומיומית ובמגעיו עם אנשים לרגל עיסוקיו.
ואלה מקצת הדברים ששמעתי. במשרתו האחרונה הוא עבד רק כחצי שנה, תקופה קצרה מדי מכדי להיכנס ממש לתפקיד ולהוכיח בו את מלוא כישרונותיו.
וראו זה פלא. בתקופה קצרה כזאת נתגלו לעיני כל רגש האחריות שלו, חריצות בלתי רגילה, איכפתיות ושאיפה לשלמות במילוי כל משימה. יתר על כן, במסירותו הרצינית לתפקיד הפך מיד לדוגמא לדייקנות בשעות העבודה, ולהופעה נאה ומכובדת, עד כדי קביעת סטנדרטים חדשים למפעל כולו. כל זה נעשה תוך כדי יצירת יחסים טובים עם שאר העובדים מן הבכירים ועד הזוטרים, ברוח קולגיאלית וידידותית עם הושטת עזרה למי שאך היה זקוק לה.
עבודתו הביאה אותו במגע עם קשת רחבה של אנשים מן החוץ, וגם שם הוא הקסים את כולם בנועם אישיותו, בנוהג שבעולם, אדם המתמסר בכל מאודו לעבודתו מפחית מזמנו שראוי לתת למשפחה. לא כן רוני עליו השלום. בד בבד עם עבודתו הרבה, טיפל במסירות במשפחתו ושמר על קשר מתמיד איתם, למרות נסיעותיו המרובות. ואני עומד נפעם נוכח תופעה נדירה זו. כי אנשים שעובדים על עצמם כדי לפשר וללטש את אופיים ואת אישייותם, עמלים משך שנים כדי להגיע למדרגה כל-שהיא.
וכאן צעיר בן 28 בסך הכל הגיע לשלמות כזאת, בטבעיות וללא מאמצים ניכרים.
זה מסביר לי דבר שלא ידעתי על מה כה חיבבתי אותו בכל פגישה איתו, ודוקא עכשיו בימי בגרותו כפי שאמרתי בראשית דברי.
סגולות ומידות תרומיות כנות ושורשיות כשל רוני נשקפות מחזותו של אדם, ומקרינות מיד עם המגע הראשון עם הזולת. וזהו סוד הצלחתו של רוני עליו השלום, שכבש את ליבותיהם של כל אלה שזכו להכיר אותו.
אבל עכשיו הוא איננו עימנו, הוא נפל שדוד בידי מרצח שפל. מתאימים כאן דברי דוד המלך שקונן על אבנר שר צבא ישראל: "ידיך לא אסורות, ורגליך לא לנחושתיים הוגשו כנפול לפני בני עוולה נפלת".
לב כולנו נקרע ובוכה על זיו העלומים שדעך, ועל השכול והיתמות שהוא השאיר אחריו.
נפשו עלתה לגנזי מרומים יחד עם נשמות הקדושים שהקריבו נפשם על קידוש השם, ואת יקיריו ואוהביו הוא השאיר בצער ובאבל כי תפס מקום כל כך נכבד בלב כולם. הוא חסר להוריו אוהביו, הוא חסר לידידיו המרובים בכל מקום שהם, וחסרונו מורגש אף במלואו של עולם. ואסביר את דברי. השמש שהיא גדולה לאין שיעור מכדור הארץ, אבל בשעת ליקוי-חמה, מועם האור שלה וחושך יכסה ארץ. עולמנו הקטן, שהטוב שבו כל כך מועט, כאשר מסתלקת ממנו נפש טהורה כמו רוני - בוודאי ובוודאי מועם הזוהר שלו, והקוסמוס הרוחני נפגם. נעים זמירות ישראל, דויד המלך ידע גם לקונן, ובין שאר קינתו על יהונתן בן שאול אמר:
"צר לי עליך אחי, נעמת לי מאוד, איך נפלו גיבורים" וכמו מאליהן עולות וצפות דברי המשורר בתהילים: "אל נקמות ה', אל נקמות הופיע הינשא שופט הארץ השב גמול על גאים".
ואדון הנביאים, משה רבינו סיים את שירת "האזינו" שבתורה בפסוק: "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו".
על עם ישראל: "הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם".
ועל המשפחה האבלה אנו נושאים תפילה שיקויימו בהם דברי ישעיהו הנביא בשם ה': "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם". בנחמת ציון ינוחמו, ובזכרו המבורך של רוני - זכר קדוש לברכה.
ת.נ.צ.ב.ה