קורות חיים
בנם של מוניקה אסתר ורוני. אליהו נולד בארצות הברית, בלוס אנג'לס שבקליפורניה, ביום כ"ג בתמוז תשנ"ז (27.7.1997). ילד שני למשפחה בת חמישה אחים ואחיות, נולד אחרי עובדיה הבכור ולפני שלוש אחיותיו מרים, נעמי ודבורה הדס.
אביו של אליהו נולד בישראל וחי בארה"ב מילדותו. הוא נישא שם לאם, ילידת ארה"ב, הם החלו בהקמת משפחה וביולי 2000 עלו ארצה והתיישבו בבית שמש.
אליהו למד בבית ספר ממלכתי-דתי "אהבת ישראל" בבית שמש, מבית ספר יסודי עד תום התיכון. הוא היה חלק מחבורה שמנתה כעשרה חברים ששמרו על חברות אמיצה לאורך השנים והתארחו אחד אצל השני בקביעות. איתם גם אהב לשחק פוטבול אמריקני. חבריו מספרים שהתאפיין בחיוך נצחי, בשמחת חיים ובלב זהב והתרגש מחברתם של אנשים. תיאר איתמר, חבר: "הוא היה איש מדהים. כל הזמן חייך, צחק ותמיד רצה לעזור. תמיד חשב איך לתת מעצמו ולתרום כמה שיותר... לראות אותו זה היה פשוט כיף, הוא היה מקרין אור על כולם".
עם סיום התיכון עבר ל"ישיבת שעלבים", בקיבוץ שעלבים הסמוך לעיר מגוריו, ישיבת הסדר אשר משלבת לימודי תורה קפדניים עם שירות צבאי, והצטרף למסלול ההסדר עם כמה חברים ותיקים. ראש הישיבה, הרב מיכאל ימר סיפר שהוקסם מהחן של אליהו כשזה אמר לו בפגישתם הראשונה: "באתי לבנות את עצמי ולהבין מה תפקידי". והוא אכן יישם זאת. מיום הגיעו לישיבה בניין האישיות היה מטרתו העיקרית, בכל יום היה חשוב לו להתקדם ולהתעלות. הייתה בו כנות ועבודה לעומק בבחינת הישגיו ובכלל.
באחת השיחות שניהל עם אביו רוני, סיפר אליהו שכשהלך לישיבה קיווה להצליח כמו עובדיה אחיו הבכור, שהיה תלמיד מצטיין. בתגובה הזכיר לו אביו את הכישורים הרבים שבהם התברך: היכולת לתקשר עם אנשים, להיות מרכז החבורה ולייעץ, לדעת לתכנן מהלכים ולחשוב בגדול. וגם כשהתקשה בלימודיו תמיד רצה להצליח. כזה היה, נחוש בדעתו. "אליהו אהב את השם, את עולם הדת ואת לימוד התורה וגם כשלא הצליח מילאה אהבה זו את לבו", מספר האב.
אליהו היה דוגמה ומופת לעבודת השם, לצמיחה אישית, לקשירת קשרים וליחסים בין אדם וחברו. גישתו לחיים הייתה חיובית תמיד – ובעיקר בעתות מצוקה. הוא הפגין בגרות מרשימה ביחס לגילו, שאפשרה לו להקשיב לאחרים ולספוג את חוכמתם. היכולת שלו לקבל ולהפנים את דבריהם של אחרים לא כאתגר או כקריאת תיגר, כי אם כעצה, העידה על ענווה רבה.
ביחסיו עם אנשים בכלל, ועם זרים בפרט, הגשים את הציווי "ואהבת לרעך כמוך" והעניק לכל מי שבא במגע אתו תחושה שהוא אהוב ומוערך. לא פעם עשה מחוות של טוב-לב בלי לצפות לתמורה, ועזר ל"לא שייכים" להשתייך. ב"שבעה" למדה האם שבנה נהג לקחת משכנים את שקיות הזבל שלהם כשעלה במדרגות או כשפגש בהם בכניסה לבניין ולפנות אותן. הוא פשוט אהב לעזור לאחרים.
אליהו הקפיד לשמור על קשר קרוב עם חבריו, זאת לצד הקשר החם עם משפחתו האהובה. הוא אהב להכין סושי ולעשות "על האש" עם בני משפחתו ובעיקר אהב לבלות זמן עם אביו. בחופשות נהג לספר לבני משפחתו על לימודיו ועל תוכניותיו לשרת בצבא, והיה מעורב מאוד בשיחות קבוצתיות ובדיונים על דור העתיד במדינת ישראל.
ביום 11.3.2017 התגייס אליהו לחיל השריון. הוא עבר הכשרה כנהג טנק והחל לשרת בעוצבת "ברק" בניצנה, על גבול מצרים. מאז ילדותו רצה להיות טנקיסט וסיפר על כך בהזדמנויות רבות. חבריו לצבא מספרים שהוא פשוט אהב להיות עם חברים ושתחושת ה"ביחד" היא שעניינה אותו. בשיחות שניהלו בבסיס נהג לייעץ לחבריו מניסיונו ומתפיסתו האישית, והקפיד לתבל את דבריו בדברי תורה.
אחיו עובדיה מספר כי אליהו "אהב את הצבא, הוא היה מגיע מדי פעם עם הישגים מוצלחים של נהג מצטיין מחלקה, נהג מצטיין שם, כל מיני תחרויות... אפשר להגיד שמגיל צעיר מאוד הוא שיחק עם חיילים וטנקים מפלסטיק". הודעת וואטסאפ ששלח לחברו אוריאל מסכמת את יחסו לשירות: "... בשריון יש ענווה. לא רואים אותנו, לא שומעים אותנו, אבל אנחנו תמיד עם חיוך בצריח".
סיפר מפקד הגדוד, סגן-אלוף אלעד: "בהגיעך לפלוגה אופיינת כלוחם דומיננטי ומוביל. כזה שמתחבב על כולם. חבריך מספרים על החיוך הכובש שלך. מפקדיך מספרים על קור הרוח שלך. היית מהלוחמים המצטיינים ביותר".
חבריו לשירות מספרים על גישתו האופטימית לחיים, על האנרגיות הטובות שהקרין לכל עבר, גם בזמנים קשים, על אהבתו למדינה ולזולת ועל יכולת הנתינה שלו, על קשריו הטובים עם בני משפחתו, בעיקר עם סבתו, ועל המקצוענות שלו כחייל. חברו גלעד סיפר ש"תמיד עבד עם חיוך ואהבה. תמיד ראה את הצד החיובי וחיפש את הצחוק" ושבתפקידו בצבא היה "חייל ענק... מהטובים ביותר".
חמישה ימים לפני התאונה נסעו הוריו של אליהו, ואתם סבא וסבתא שלו, לבקר אותו בבסיס והתיישבו לאכול אתו ועם הצוות שלו. הם קיבלו את הרושם שבנם מרגיש שייך ומרוצה מהמקום שהגיע אליו, ועל אף שרצה מאוד להמשיך בדרכו הרוחנית ולחזור לישיבה הוא הביע את רצונו לתרום עוד למדינה ולהאריך את השירות בארבעה חודשים.
ב-14 באפריל 2018, בסמוך לשעה 01:00 הוזנק טנק המרכבה שבו נהג אליהו לאזור ניצנה במסגרת פעילות מבצעית לאחר זיהוי ניסיון הברחה ממצרים, והידרדר במדרון. כתוצאה מהידרדרות הטנק פרצה אש בתוכו, בתאונה זו נהרג אליהו ושלושת חבריו לצוות נפצעו.
רב-טוראי אליהו דרורי נפל בפעילות מבצעית בניצנה ביום כ"ט בניסן תשע"ח (14.4.2018). בן עשרים היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים, אח ושלוש אחיות.
לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.
"אליהו, המדינה שלך, הקהילה שלך, החברים שלך ומה שנותר ממשפחתך - כולם אוהבים אותך כל כך, ואתה אהבת את כולם", אמר אביו בכאב. "אני מבקש מחילה ממך, על כל פעם שלא קיבלת מה שהיה ראוי לך. תמיד רצית לעלות גבוה בסולם ובסוף מסרת את נשמתך על קידוש השם... אנשים תמיד רצו להיות אתך כי הראית להם שאתה רוצה להיות איתם".
"אני אדבר מאח אוהב אל אח אהוב, מאח שלא הספיק לומר שהוא אוהב, אל אח שלא הספיק לשמוע שהוא אהוב", ספד לו אחיו עובדיה. "ראיתי את השאיפות שיש לך, את האידיאלים שלך, לתרום לעם ישראל בכל מיני תחומים ובייחוד בתחום הצבאי, בפיקוד, בנהיגה בטנק... אלי, נשמתך צרורה בצרור החיים".
ישיבת שעלבים ואיגוד ישיבות ההסדר פרסמו הודעת אבל: "הצוואה שהשאיר לכולנו - להמשיך ולהתקדם עוד ועוד כל הזמן בבניין האישיות ובבניין התורה למען העם והארץ".
כחודשיים אחרי נפילת אליהו נערך בבית שמש, ביוזמת המועצה הדתית וקהילת רמת בית שמש, ערב לזכרו שבו נישאו דברי זיכרון והעלו קווים לדמותו.
סרטון וידאו שביימה וקריינה ציפי ארבליך נקרא "How Israeli Kids React to Tragedy", והוא עוסק בתגובתם של תלמידים לטרגדיית נפילתו של אליהו דרורי. מטרתו של הסרטון, אמרה ציפי, היא "לעורר מודעות, רגישות והערכה כלפי החיילים ובני משפחותיהם".
חבריו לצבא הקדישו ספר לזכרו: "אליהו דרורי ז"ל / זיכרונות של חברים מהצבא". הספר נפתח בציטוט הלקוח מספר מלכים ב', פרק ב', פסוק י"א: "ויהי, הֵמָה הולכים הלוך ודַבֵּר, והנה רכב-אש וסוסי אש, ויפרידו בין שניהם; וַיעַל, אליהו, בסערה, השמָיִם".
בספר מופיעות תמונות של אליהו וחבריו משירותם הצבאי המשותף, בליווי מכתבים ושירים שכתבו לו חבריו לאחר נפילתו. בין השירים – "יום הזיכרון 2018", שכתב עידו: "בלילות ארוכים / של אי-ודאות, / כשהכול מתרחק, / צריך אור / נורה שתדלק. / שתסביר / מה ולאן / ולמה לא לפרק / את כל מה שבלילות / כאלה / ארוכים / כולם שוכחים / או בכלל לא יודעים / שקיימים / ובכל זאת צריכים לזכור / בשביל אחרים. / פעמים בלילות / חלל ריק / מאיר על חללים אחרים / אומר ומראה / על מה מבכים".
בספר היטיב לתאר חברו אלכס את דמותו: "אני לא מוכן לספר על כמה שאלי היה אדם מיוחד, יקר ונדיר מפני שכל מילה תגרע מערכו האמיתי, ולדאבוני לא קיים לקסיקון מילים שיעשה עמו צדק".
אליהו מונצח בעירו בית שמש, ובחורש לזכר עולים מצפון אמריקה שנפלו במערכות ישראל שניטע בכביש בית שמש - שער הגיא (פארק רבין).
בית הכנסת "מעם לועז" בבית שמש, שבו מתפללת משפחת דרורי, החליט להקדיש את בית המדרש לזכרו. בפארק ביישוב, בשכונת מגוריו של אליהו, מתוכננת הקמת פינת פנאי ומרגוע לזכרו. בישיבת שעלבים נבנים מעונות לתלמידים שייקראו "בית אליהו". בישיבה גם מתוכננת הקמת ספרייה על שמו.