הוא היה בתוכנו קול הדממה הדקה. מקובל לחשוב כי במקהלת נעורים, האומרת דברה באקורדים רמים, מובלע צליל זה לחלוטין, ולא כן. אהבנו את הקול הדממה הדקה, אהבנו את מישאל. את צלילו שהיה ניגוד חיובי לפורטיסימו של החברה. את אישיותו שהיתה רוך ועדנה וצניעות ואהבה לפרחים, דברים שקיננו בלבו של כל אחד מאתנו ואנו נכלמים לתת להם ביטוי - סגרנו היטב במעטה של קשיחות ו"גבריות ילדותית".
גונים רבים שזורים בתוך מסכת חייה של החברה, ואם תמנם במבט עין ראשון, לפי סדר החשיבות, ודאי תועיד מקום ראשון לתבונה המדריכה, לאקטיביות המתסיסה, להזדהות עם הרעיון וקנאות לדרכיו. וכמעט תשכח את הדברים שאינם מצטעקים ואינם נדחקים אל ראש התור ואשר אי אפשר בלעדיהם: הרוך, היושר, המצפון והאהבה - האומרים את שירם בקול דממה דקה, ואשר גונם במסכת שקט מאוד, אולם אם תוציאו והרסת את ההארמוניה; כי אי אפשר בלי רוך ואי אפשר בלא קורטוב של ביישנות, צניעות, ואי אפשר בלי מצפון, יושר ואהבה.
דומני כי כזה היה משאל בתוכנו.
אריה א.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח