זלמן איננו. קשה לתפוס עובדה זו. יום יום ושעה שעה מזדקרת דמותו לפני. היא חיה ומדברת אל נפשי לעתים נדמה שאני אף מדבר אליו ושומע את תשובתי ללא מילים. איננו. ואני מסתכל אל המחר וחושב: זלמן לא יהיה עוד. לא יאכל, לא ישתה, לא יטייל אתנו חבריו, את דמדומי השחר של מדינתנו הקמה לתחיה. את המוני העולים הבאים לישב את השממה ולהפרותה לא יראה. ומה התאוה זלמן לראות, את ראשית גאולתנו. הלא כה היה דברו: דבר אחד אני רוצה בחיי לראות את תקומתה של מדינת ישראל. לראות לא זכה, למסור את נפשו ומאודו - זכה.
ועוד זכה זלמן הי"ד. הוא זכה להשאיר אחריו שפע של זכרונות בלב חבריו.
אני זוכר יפה כיצד התנדב זלמן בהיותינו צעירים לשרות ההגנה על מנת לעצור את הפורעים הערביים אשר התפרצו שכורים לסביבות מנשיה בנסותם לריב עם בנות ישראל. הוא וחבריו היו עומדים על המשמר, מקלות בידיהם, והודפים את הפורעים.
ב-29 בנובמבר עם פרוץ המאורעות התאחדנו כל החבריה ונכנסנו לעמדות כדי להגן על גבולות תל אביב היתה זו תקופה קשה והבחורים הדפו את ההתקפות בחרוף נפש, כשידינו ריקות.
ב-9 למרץ עזבונו לפתע זלמן ועוד שנים מן הג'מע את השכונה ועברו לגדוד הרביעי של הפלמ"ח, גדוד הפורצים. בבואו לחופש הראשון הודיע לנו זלמן שהם נוסעים ירושלימה כדי לפתוח את הדרך לעיר הקודש. זוכר אני יפה כיצד הוא נפרד אז מאיתנו, בשמחה ובחיוך. היה זה חיוך של צעיר שלפני נסיעתו חגגנו את יום הולדתו ה-20.
הוא נסע והשתתף בכבוש הקסטל. לא כאן המקום לספר למי שלא יודע מה קשה היתה המלחמה באזור הנ"ל. אך בחורי הגדוד ה-4 עמדו בגבורה וכבשו את ההר. בכבוש זה קנה לו זלמן הי"ד את שמו. הוא וחבריו ישבו בעמדת התחפרות רזרבית כשלפתע נתן זלמן אות לחבריו לעזוב את העמדה. זלמן יצא אחרון ואז נפל פגז ופגע בעמדה. חבריו חבקוהו ונשקוהו. איש המזל קראו לו. ההולכים עמו חשבוהו למצילם, נהו תמיד אחריו.
מחיל אל חיל ומכבוש לכבוש. מן הקסטל במבואות ירושלים אל השכונות המשתרעות בדרומה של ירושלים. אל קטמון והמושבה הגרמנית. בנכונות ובחיוך על השפתיים באומץ ובגאון הלכו, זלמן צעד בראש חבריו, אמצם והמריצם באומרו: רק מאמץ קטן 'כמו כלום' וירושלים תורחב ותגדל ותשתחרר מן המאימים עליה מן הדרום.
בשעת הקרב נפגע הרץ הפלוגתי וזלמן מבלי היסוסים הציע את עצמו. תחת מטר כדורים רץ זלמן ממפקדה אחת למשנה כדי למסור את פקודות המ.פ. הוא לא נח וסרב לנוח אף כשמפקדו הציע לו זאת. הפקודה תגיע ויהי מה - טען זלמן ויצא ממטה הקרב למסור את הפקודה. יצא ולא חזר. הצרור השיג אותו וריסק את פניו הצעירות אשר שפעו מרץ.
חבריו הובילוהו ל"ביקור חולים" בירושלים ונשארו לעמוד לידו 48 שעות מבלי להתחלף. חבריו נלחמו ביניהם על הזכות להיות בין "נושאי הארון". מחשבה אחת העיקה עליהם: כיצד ישובו הביתה בלעדי זלמן??!!!
הוריו עמדו בגבורה בפני השואה הזאת. בבא אליהם הבשורה אמר האב: "זהו הגורל ואין להשיב את הנעשה".
ברגעיו האחרונים אמר זלמן "אני מקוה שחברי לא ישכחוני".
עדים אני וחבריו שבקשתו זו נתלמאה. הוא חי ונשאר חי בלבנו.
ידידיו הנאמנים
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח