דרך חייו של חיים הן אותן עשרים-ושלוש שנה של צעיר בישראל, אשר לידתו, גידולו וחינוכו הם בארץ-ישראל, והוא בן הארץ והיא שלו, על שפת ימה שיחק בעודו תינוק ולהט שמשה ספג מימי ילדות; והכל כאילו ניתן לו כדבר מובן מאליו, ללא לבטים וללא התלבטות יתרה, כבן חפשי במולדת חפשיה. כל שפעל בנתיב חייו הקצר, כל גלגולי דרכו - היציאה להכשרה ולחיי-עבודה בכפר, ההליכה לקיבוץ וההתגייסות לפלמ"ח וכל שעשה שם - שום דבר אינו קשור עם משבר ועם שריפת גשרים ועם התחלה מחדש, הכל הוא בבחינת צמיחה טבעית דבר מתוך דבר, כאילו כבר נועד הגורל וכבר סומן השביל אי-אז, בעודו תינוק משחק על שפת ימה של תל אביב ועליו רק לצעוד, בצעדים בטוחים, כאדם היודע דרכו.
חיים היה אחד מבני דורו, אחד מאלה אשר גדלו יחד עם הישוב היהודי בארץ-ישראל, עם עריו וכפריו, וחיי-עמל ומצוות-הארץ היו להם כדבר המובן מאליו, וכך עלו וגדלו, וכך מסרו את חייהם על ארצם, באותה פשטות וטבעיות, כדבר המובן מאליו.
אותה טבעיות ואותה פשטות בהליכות היא אשר הטעתה לחשוב שלא היו חיפושי דרך, לא היתה מחשבה מעמיקה והרהורים של ספק ותהיה על סודו של עולם וסודם של חיים. והרי לא כן היה.
חיים לא היה חטטן, ממש כשאר חבריו, אך דרכו לא היתה קלה כלכל אותם האנשים המבקשים להיות ישרים עם עצמם. וחיים רצה להיות נאמן לעצמו וללכת בדרכו שלו ולדבר בשפה המבטאת אותו ביותר; רצה לדעת דרכו ולחשב דרכו למפרע, אף באותם דברים בהם אין מחשבים חישובים. ולא פעם בא בסתירה בשל כך עם עצמו ועם סביבתו ועם קרובים לו. היה מתאונן על שהוא מסתגל בקושי לחברה. ועם כל שהיה איש רעים, אהוב על סביבתו ועל חבריו, לא התבטל לעולם בפני חברתו וניסה להיות נאמן לעצמיותו.
כמה שנסער בפנימיותו היה עצור כלפי חוץ. באחד ממכתביו הוא כותב על הדכאון הרב שהוא שרוי בו לרגל ענין מסויים, חוזר ומטעים חשיבות אותו ענין ומוסיף: "אין דבר, אל תדאגי, אינני הולך בראש שפוף, כלפי חוץ לא מורגש דבר". סלד לדבר על עצמו ועל רגשותיו. שמא מפני שרצה להיות איש נקיון פנימי וסדר ומשמעת פנימיים ופחד משהו מפני אותם דברים שאין לו עליהם שליטה וביקורת. פעם הטיח כלפי חברה: "כתבי קצת יותר. אם זו סתם גאווה טפשית או חוסר אומץ לב לדבר ולכתוב גלויות על הרגשות ועל מחשבות שמעסיקות אותך - התגברי על זאת וכתבי כי אזני קשובות". - ואילו הוא עצמו לא היה מרבה לדבר "גלויות על מחשבות ועל רגשות", אם משום אותה חרדה לגלות מקומות תורפה ואם משום ביישנות להעסיק את זולתו בעניניו. רק בעת שסחפוהו נחשולי אהבה היה נסדק שריון חיצון ונתגלה האדם כמו שהוא, על עולמו התוסס, המבקש נתיבות עולם.
לא פעם הרהרתי, עד מה התאים שמו לאישיותו. אוהב היה לקרוא לעצמו "נחושתן", בתרגום שמו מלועזית. היה בו משהו משום "פנים נחושים", משום אותו סמל לדבר מה יצוק ואיתן. כשם שהיה עצור ונזהר לגלות את המון רגשותיו. כך היה מפליא בהתגברות על תלאה ומכאוב גופניים. אזכור, פעם נכווה כוויה קשה בעבודתו בבית-החרושת בגבעת-ברנר. החברים שחזרו מהעבודה לא גילו דבר כי לא רצו להדאיג איש, ורק לעת ערב נודע המקרה. בהולים חרדנו לשם. קיבל אותנו בפנים שוחקות והתלוצץ על חשבון דאגתנו. אחר-כך הביאוהו לבית-החולים והיה צורך בטיפול מיוחד, כרגיל במקרים כאלה, טיפול הקשור בכאבים רבים שעל כן רגילים להרדים את החולה תחילה. שאלו הרופא: "היכן נולדת?" "בתל-אביב", השיב חיים בגאוות מה. "אם כך", המשיך הרופא, "נוכל לוותר על ההרדמה". חיים נענע בראשו לאות הסכמה ושכב כמחצית השעה ללא נוע, לא הוציא הגה מפיו כל זמן הטיפול.
איש עמל ואמון עבודת-האדמה היה עוד משחר ילדותו, עוד אי-מאז, במשק הזעיר של אביו בצפונה של העיר, ממש ליד גבול הכפר הערבי. יצא להכשרה בקיבוץ והוא עדיין נער, עוד לא מלאו לו 16 שנה. בשדה-נחום היה בין היחידים בקבוצתו אשר התמידו בעבודה בענף חקלאי, עבד בכרם במשך רוב השנה, עבד במסירות ובאחריות. קבוצתו קטנה ומפולשת, שני חלקים מתנצחים בתוכה - קבוצת יוצאי כפר-סבא, מבוגרים יותר, פיהם מלא סיסמאות מהפכניות ואילו ממחשבה על הגשמה עצמית רחקו מאוד, והקבוצה השניה, קבוצתו של חיים, ה"תל-אביביים", צעירים יותר ורעשנים פחות ומנסים בתום וביושר להיות שלמים עם דרכם הקיבוצית.
לא ניחא היה לחיים ולחבריו בקבוצה הזאת, וכשקרבה שנת ההכשרה לקצה הודיע כי לא ימשיך לחיות עם הקבוצה, ואתו עוד מספר חברים מהצעירים. למשלחת, שיצאה "לתור את הארץ" כדי לחפש מקום מתאים להשלמה, הצטרף חיים בתור "משקיף", כמי שמבקש מקום לחבריו אשר אמרו ללכת בדרכם המיוחדת. ל"גליליים" נמשך בשל צעירות הקבוצה ובשל האפשרות להתחיל בבניית ישוב מא', וכשהוכרע בקבוצה על הליכה ל"גליליים", הודיע חיים כי הוא הולך יחד עם שאר החברים. רק בודדים מקבוצתו הגיעו אלינו, וביניהם היה חיים היחידי אשר נשאר נאמן לדרך הקיבוץ. נכנס מיד לעבודה חקלאית, אם כי היה לו קשה להתרגל לחיים של פועל שכיר. לא פעם היינו חייבים להרכין ראש מתוך חרדה למקום-עבודה, וחיים היה אז זועם ונסער וחסר סבלנות. התחבב מהר על כל החברים בשל יושרו, תום דרכו ומסירותו. זכורני, איך התמסר לספריה הזעירה שלנו שהיתה עד אז מוזנחת, איך השליט בה סדרים, ממש כשם שאהב סדר בכל שטחי חייו ופעולותיו. עם זאת היו לו קשים החיים בקבוצה כי היה צעיר מכולם וסבל בשל כך.
כשנה חי חיים בקבוצה. אחר-כך באו ימי הגיוס לפלמ"ח, ימי הפיכתו ממסגרת הקוראת לחבריה למספר ימים בחודש בלבד למסגרת של "עבודה ואימונים". נתבענו להוציא מקבוצתנו הצעירה חמשה חברים. חיים רצה לצאת, מאוד רצה לצאת ומאוד שמח כשהדבר ניתן לו.
מאז הוא חי רחוק מהקבוצה. וכיון שהיה רגיל להיות ישר עם עצמו בא לא פעם בסתירה בשל סבך היחסים של אדם הרוצה לראות בקבוצה את ביתו ועם זאת חי רחוק ממנה. ביותר נדבק לקבוצה אז, בימי העליה למנרה. כמה היה קשוב אז לכל דבר הנעשה במנרה, כמה היה מיצר על שלא ניתן לו להיות שותף לבנין מהמסד.
אך עיקר חייו היו שם, בפלמ"ח, ב"מחנות העבודה והאימונים". והוא מנסה למסור כל שיכול בשלמות, בנאמנות עד תום. וכך הוא הולך בדרכו, מרצין ומתבגר ועם זאת נשאר נאמן לעצמו ולקוי אופיו אשר עוד נטבעו בו אי-אז; כך הוא יוצא לחוץ-לארץ להביא למולדת אחים נרדפים, וכך הוא ממשיך ועולה בדרכו אשר מביאתו לבסוף להרי ירושלים.
ולא נשארו לנו אלא מעט זכרונות של עבר; וטבלת העץ בקרית ענבים; והמחשבה המרה-המציקה - מה יכלו להיות לנו, הוא וחבריו אילו היו עמנו; וזעקה חנוקה-חרישית על רעות שהופרה ועל חיים סוערים ותוססים שאינם.
יוקי
מתוך "מנרה בימי קרב ומצור"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.