עוד ערב יום זיכרון
תנסו לדמיין לעצמכם שורה ארוכה של נשים כפופות, משתרכות לאיטן בשדות ארוכים, מבטן נעוץ לעבר האין סוף והן מקוששות, הולכות ומקוששות.
אני אחת מהן, אחת המקוששות. מחפשת אחר הזיכרונות.
מנסה להיאחז בכל תמונה מתחמקת. מצמידה את האוזן לקול שהולך ונחלש. כן, אני אמא של מתן ז"ל, אשר נהרג לפני 13 שנים . מאז אותו יום, אני מקוששת זיכרונות. נלחמת לשמור כל זיכרון. מתחבקת עם דמותו של מתן, שקיימת רק בחלומי, רק בתמונות המתיישנות.
יש מי ששכלו את בנם אתמול, או שלשום, או לפני שנים. אבל הזמן לא עושה לנו חסד. בין אם נערמו להם השנים, גם אם ערימת הזמן עבה ורמה ויש בה שנים רבות. הכאב חד ואכזר כמו נגדעו החיים עכשיו. לא חשבתי, לפני אותו יום, עד כמה חשובה התמונה, כמה חשוב פס הקול. הרי מתן היה חי וקיים, בא והלך. יצא מן הבית ותמיד חזר. עד לאותו יום, עד ליום נפילתו.
יש לנו ההורים השכולים את היום יום, ויש לנו את ה"ימים". ימי הזיכרון, יום ההולדת, האזכרה, היום של הגדוד או החטיבה. ואנחנו נעים על הציר בין הכאב הפרטי שחונה לו דרך קבע עמוק בליבנו, או יושב לנו על הכתף ומנקר, לבין הכאב הלאומי של הציבור כולו על אובדן בנינו. לנו השכול הוא שגרת חיים. לנו הגעגוע הוא טבע שני. געגוע למי שלעולם לא נחבק, למי שקולו נדם לעד. לנו, החיפוש אחר הזיכרונות, השימור וההנצחה הם לחם חוקינו. יש רגעים של חסד. הגעגוע מביא עימו את החלום ובחלומי אני רואה את מתן, אז הגו מזדקף ואני כבר לא מקוששת. בחלומי אני מחבקת... אבל זה רק חלום.
אני לא מבקשת שיבינו כמה זה קשה לנעול את הדלת ולהשאיר את המפתח עמוק בתוך חור המנעול, בידיעה שאמנם לא כולם חזרו הביתה, אבל הוא לא יחזור.
לא אבקש שיבינו את הציפייה הזו לראות את האור שבחדרו נדלק, או את התריס מורם.
לא אבקש שיבינו, שלעולם לא נהיה חזקים, לא בגלל חולשתנו, אלא בגלל שראוי ויש על מי לבכות, ולא בטוח שגם את המשפט הזה יבינו.
לא מצפה שיבינו למה אחרי כל כך הרבה זמן אנחנו עוד לא מסוגלים לפגוע בפרטיות שלו. לפתוח את הארון שלו ולהשליך דברים שלעולם לא ישתמשו בהם ובכלל אין להם ערך. אלו פשוט הדברים שלו.
אני לא מבקשת שינסו לדמיין את ההרגשה של אבא או אמא, המקוששים אחר הזיכרון, הדוחפים את אפם לא לתוך עניינים של הבן, אלא לתוך המדפים בארון בניסיון נואש להריח עוד פעם את הריחות הנמוגים. אבל אני כן מבקשת שנהיה יותר טובים. אני מבקשת שנדע להכיל בתוכנו גם את מי שלא חושב כמונו. שנהיה סובלניים. שנקדש את החיים ולא את המתים. שנעקור משורש את האלימות שבתוכנו. שתשכון החמלה בתוכנו. שנעשה שיהיה טוב לחיות בעד ארצנו. אני רוצה שיבינו ויפנימו שלפעמים אנחנו חוזרים על מילים שכבר אמרנו, לפעמים אנחנו חוזרים לתמונות שכבר הצגנו, לפעמים אנחנו חוזרים ומבקשים את אשר כבר ביקשנו. זה נורא פשוט להבין למה, זה מה שיש, אלו הזיכרונות, הם ביטוי למה שהיה, עם מי שכבר לא יהיה לעולם. זה מין ריטואל שכזה, לדפדף עוד ועוד בין אותם הזיכרונות.
וכן, אני רוצה לשתף גם בסיפור אישי קצר ואני בטוחה שתבינו מה עומד מאחוריו:
אני זוכרת את אחד מערבי יום שישי, בתקופת מלחמת לבנון השניה. מתן היה בתקופת שיקום אחרי פציעה בצניחה. ישבנו לארוחת ערב כולנו יחד. מתן סיפר בכאב על נפילת אחד מחבריו לגדוד בקרב לבנון. אחר כך שב והרים את ראשו ואמר בתוקף:
"אני אסיים את תקופת השיקום ואחזור להיות לוחם. המפקד שלי, כך אמר, הבטיח לי שיקבל אותי בחזרה לפלוגה"... ואז, נוכח מבטנו, הוא המשיך ואמר:
"אל תדאגו, אני לא רוצה למות ואני לא מתכוון למות, אני פשוט חושב שזו חובה של כל אחד לשרת".
עידית מתן בסקינד
אמא של מתן בסקינד ז"ל