בכאב וביגון
בימים כואבים ואפלים של מגיפה ומוות, שמכה בלי רחמים בעולם, כולנו סגורים בבתים ומסתכלים על התקרה במבט מופנם.
מסתכלים אנו, המשפחות שאיבדנו את היקרים לנו מכל, מפנימים שגם השנה לא נוכל להתייחד עם היקרים לנו.
אומנם, כשנמצאים אנו בבתים ונוברים בזיכרונות העמוקים, נקרעים אנו מאמת או משקר, מדמיינים את הצל של אהוב ליבנו כאילו מהלך הוא איתנו.
אז אנו מפנימים: או שהשתגענו או שהכאב כה עמוק והפצע נפתח לו מחדש, כאב שאדם אחר לא יבין, כאב שאדם לא מפנים, כאב שמרחיק מאיתנו אנשים.
העולם ממשיך בשלו משנה לשנה, מחודש לחודש, עשור, יובל, מאה, מילניום, ואם עצמות יקירנו כבר ייעלמו מה שיישאר זה הסיפורים, סיפורי חייהם של אחינו, האבות.
אומנם, כשמתקרבים לאירועי יום הזיכרון שנת 2021 , בצל המגיפה הארורה, בשנה שאפילו בעצרות הזיכרון השונות לא יכולנו להתייחד יחדיו, למדנו להתאחד יחדיו יותר- הגרעינים של המשפחות, לדבוק בביחד,לשמור אלה על אלה, למדנו לדבר יותר ולהקשיב לרגשות ולא לתת לכאב וליגון לזרוק אותנו לאבדון.
באשר אליי, השנה וחצי הזאת זרקה אותי כמו מטוטלת, אני מתכנס יותר לתוך תוכי, כותב את אשר על ליבי, כותב כל תיעוד, אוסף כל תיעוד, נותן לעצמי להפוך לארכיון מהלך ששורף את ליבי.
באמנות שעסקתי בה עד השנה שעברה, עסקתי בנושא השכול בתערוכה שנקראת "כסא פלסטיק לבן". הצגתי שם עם עוד שתי אמניות, שגם אותן השכול תפס בגיל כזה או אחר.
ואתם שותפיי היקרים לכאב הזה מבינים, לא רק שעלינו להתאחד, עלינו לדבר, לספר את אשר עובר עלינו, בייחוד האחים והאחיות השכולים.
יהי זכר יקירנו ברוך לעולמי עולמים.
אלון בסקינד
אח של מתן ז"ל