נולד לאביו אבנר, ואמו אסתר, ביום ה', כ"ד תמוז, תרפ"ט בירושלים. אביו עלה לארץ בימי מלחמת העולם הראשונה, עם הגדוד העברי, מארצות הברית. כתום המלחמה נשתקע כאן והתישב בירושלים. אמו - אסתר, בת למשפחה ירושלמית ותיקה.
את חנוכו קיבל נחמיה בגימנסיה העברית בירושלים. שתים עשרה שנה למד במוסד זה, הצטיין בלמודיו, זכה להערכת מורים ומחנכים, וגמר בהצלחה כבוגר מחזור תש"ז. השתייך לארגון הצופים, ובימי החופש היה יוצא לעבודה בקבוצים שונים. בשנת תש"ח התגייס להכשרה מגויסת של הפלמ"ח ויצא עם חבריו לדפנה, בגליל העליון.
בן יחיד להוריו, ממעט בדיבורים ומרבה במעשים טובים, ביחוד לגבי עניים ועלובי החיים - כצופה האמין בכל חום נפשו בערכו התכליתי של המעשה הטוב.
מילדותו התמסר למוסיקה והיה בעל כשרונות מוסיקליים בולטים. את חלק הארי מזמנו החפשי בילה ליד הפסנתר. משנתו השישית התחיל לחבר יצירות מקוריות - מנגינות לילדים, שירים בעלי ערך מוסיקלי. והוא הוסיף להתקדם ולהתפתח במהירות מפליאה, וכבר בשנת החמש עשרה לחייו הגיע לדרגה של בגרות מוסיקלית גבוהה, הן כמבצע, והן כמחבר. הוא השתתף בקונצרטים לתלמידים ובתחרויות מוסיקליות זכה תמיד בפרסים ראשונים. גם ברדיו ניגן, והשמיע כמה מיצירותיו. חבריו להכשרה היו אומרים עליו כי בזמן שהיה פותח בצלילי נגינה, בערבי התרבות, היו גם התנים בחוץ מפסיקים את יללתם ומקשיבים להשתפכות נפשו.
עם כל אהבתו ודבקותו במוסיקה, לא הסכים מעולם לעזוב את הארץ לשם השתלמות בחוץ לארץ - גם כשחזקו עליו דברי מוריו, הוריו ומוקיריו. מסירותו לעמו היא שהניעה אותו להביא קרבן גדול זה. בשנת השש עשרה לחייו, בהשפעת המצב שנתהווה בארץ ובעולם היהודי, חל משבר בנפשו - "הפסנתר יוכל לחכות" - אמר אז לקרוביו, "הארץ זקוקה למגינים". עם סיום לימודיו, עזב את בית הוריו ונחלץ לעזרת העם.
בצאתו, דיבר על לב אמו וניחם אותה, שאין היא האם היחידה אשר בניה הולכים לתת את נפשם בעד עמם. כאילו חזה מראש את הקץ.