יזכור
לזכרו של חיים גרוסברג הי"ד (שנה לנפלו בחזית ירושלים)
ליל הסדר תש"ח עבר על יהודי ירושלים בקולות נפץ אדירים. היה זה ליל שמורים. רבים מתושבי הבירה ערכו את הסדר, מי ליד מחסומים במבואות העיר ומי בעמדות ההגנה שהשתרעו מהצפון ועד לדרום ולאורך משלטי שער הגיא. מעטים מאוד זכו להעלות מטעמים על שולחנם ולהגיד את ההגדה. ואלה שזכו בכך לבם היה עם צעירינו-לוחמינו שעמדו על משמרתם. סיום ליל הסדר חלף ושמחת החג היתה מעורבת במועקה שכרסמה את הלב מפני העתיד להתחולל. אנו, אנשי העמדות, ידענו כי ימי ההכרעה במערכה על בירתנו הולכים וקרבים. לא שמנו לב לעייפות שדבקה בנו ועקבנו אחרי המאורעות בעירנות. קיבותינו הריקות קרקרו מרעב, וגם נשק לא היה בידינו. ובכל זאת קשה היה להבין מהיכן שאבנו את כוח העמידה לא כרענו תחת נטל הסבל. אם כי ידענו כי כוחותינו דלים לעמוד כנגד הפורעים הערבים שנעזרו ע"י השלטון הבריטי ה"נויטרלי" לאורך כל החזית, הרי רוחנו היתה מרוממת. השלטון הבריטי המתפורר רקם את מזימותיו במסתרים ושלהב את יצרי הערבים. הללו האמינו בדברי הרהב של מנהיגיהם שהבטיחו להם לטבוח טבח ביהודים ולשלול שלל.
הם היו מוכי עיוורון שהובילם בסופו של דבר אלי-תהום.
היה זה בליל הראשון של חול המועד פסח. ישבנו קבוצת צעירים, כולנו מבני שכונות צפון העיר, והתבדרנו. חיים גרוסברג, מ"ע (מפקד עמדה), היה האיש העליז שבין כולנו. הוא רומם את רוחנו וארגן מקהלה. עד מהרה כולם פצחו פיהם בשירה. בחוץ שרקו כדורי האויב שהתחפר בכמה בתים, תחת חסות הצבא ה"נויטרלי" בשכונת שייך ג'ראח. קלעים חדרו לעמדתנו וזמזומם נשמע מעל לראשינו. לא שמנו לב לזאת והמשכנו ל... שיר. היתה הוראה שלא להשיב באש. בשעה יותר מאוחרת בלילה נשמעה המולה מסביב לעמדתנו. חיים הודיע כי צבא בריטי נמצא ברחוב וביקש מאתנו עירנות יתרה. אחרי ההמולה בא טרטור מכוניות משורינות וטנקים. עמדנו רתוקים בעמדה ועקבנו בעירנות למתרחש מסביבנו.
ב"עמדת התותח" הידועה לשמצה את הצבא הבריטי ברחוב שמואל הנביא חל שינוי. לוע התותח כוון לעבר השכונה. חיילים בריטים ערכו הכנות לידו. ידענו כי עומד להתרחש משהו סמוי. גרוסברג, שהיה אחראי לעמדה, ערך מפקד לאנשים וחילק תפקידים. מעמדתנו, שהשקיפה אל עמדת התותח של הבריטים, אסור היה לפעול. ברגע שנפתח באש עלול הצבא לפוצץ את העמדה על יושביהם. החלפנו את עמדתנו באחרת ונשארנו במצב הכן. אך סיימנו את הכנותינו בעמדה החדשה נפתחה על השכונות הרעשה כבדה של מרגמות ומטר יריות ניתך עליהן. אנו השבנו באש. ההרעשה נמשכה כשעה. התחמושת אצלנו הלכה ואזלה. נהגנו חסכון בתחמושת. לפתע רגעה הסביבה. ענני עשן תמרו מכיוון בתי נשאשיבי. זיקוק ירוק נורה משם. נודע כי הצבא הבריטי, בעזרת ערבים "כבשו" את הבית הזה שהיה למעשה בשטח ההפקר.
השחר הפציע מפאתי מזרח. המערכה אמנם שככה, אבל הפורעים הערבים המשיכו לצלוף באש רובים לסירוגין על השכונות היהודיות. קרני השמש העולה פיזזו מבעד לתמרות העשן שעלו מעל הריסות כמה בתים בשכונת שמעון הצדיק. היינו עייפים ושמורות העיניים נעצמו מעצמן. מצב ה"הכן" טרם הוסר. עלינו להמשיך בשמירה עד חילוף המשמרת. לפתע נכנס חיים גרוסברג לעמדה. ארשת פניו היתה רצינית. העליזות פגה מהם. "חבריא, פתח הוא ואמר, אמש פוצצו חבלנינו קני-מרצחים בשכונת המרצחים - שייך ג'ארח. יש לנו אבידות. מספר פצועים נשארו בשטח. עלינו הוטל התפקיד להוציאם משם". הוא נשתתק. דממת רפאים שלטה בעמדה. אך הדממה הופרעה על-ידי גניחות-אדם ששיווע לעזרה. חיים יצא למקום שמשם בקע קול. זה היה מאחורי "עמדת התותח" של הצבא הבריטי. הוא חש לשם ולפניו נתגלה מחזה זה: בתוך שלולית של דם שכב צעיר על גבו וגנח. חיים משכו והוציאו משטח ההפקר. הפצוע סיפר, כי ישנם עוד כמה צעירים פצועים בשטח. הפצוע הובא למרפאה. חיים חזר לשטח. בהגיעו למקום שמשם הוציא את הפצוע הראשון, ניתך עליו מטר יריות. הוא השתטח עד מהרה. היריות לא פסקו. חיים המשיך לזחול ותוך כדי זחילות צפה ובדק את השטח. ואכן במרחק כמה מאות מטרים נראו בשטח צעירים פצועים. הוא התקרב אליהם. הגיש עזרה ראשונה ואת הפצוע הקשה משך אחריו ובזחילה הביאו לרחוב. "המשקיפים" הבריטים השקיפו במחזה מעמדתם וצחקו בציניות לעבר גרוסברג. בהגיעו סמוך למכונית המשורינת של מ.ד.א. עם הפצוע, ניתך על חיים צרור כדורים. כדור אחד פגע בלבו שנדם לנצח במקום. חיים צנח מלוא קומתו ארצה ולא הוציא הגה מפיו.
פרץ של דם חמים קולח מחזהו ונתערב בדמו של הפצוע ששכב לצדו. קשה להשלים עם המציאות המרה כי חיים איננו. מגיני ירושלים שכלו באותו יום אחד מחבריהם האמיצים.
אחד מבני העם היה חיים. לא היה חייל מקצועי כחיילים הבריטים שעמד כנגדם. ולא שש אלי קרבות לשם בצע כמו הפורעים הערביים שצרו על השכונות היהודיות. היה צעיר מלא חיים ומרץ, רענן ותוסס, עליז ושמח. בעל מידות תרומיות ונפש עדינה. היה מן הראשונים אשר נענה לצו-הגיוס של המוסדות. בעת גיוסו ביקש לשלחו להגן על שכונתו - בית ישראל - במקום שנולד שם ומבוקשו ניתן לו. בן כ"ח היה בנפלו.
הניח אחריו אשה ושני ילדים.
(אברהם שלייפר)