".. הכל ידעוהו והכל חבבו מי יעלה צחוק על שפתינו ברגעי עצב והוא איננו?
שנה תמימה היינו יחד ודמותו נחרתה עמוק בלבנו. נאמן ומסור לחברה, את המוטל עליו עשה בעליצות ובת שחוק בעיניו.
מפוחית היתה לו... בה הנעים לכולנו את שעות הפנאי. ליווה את הזמרה את המחול.
הוי מפוחית! איך נדמת? נאלמה המנגינה באיבה מורנו נפל ואת נתיתמת...
לא עוד ישמע קול שחוקו וצליל נעימותיו בינות לאהלים.
לא עוד נראה את דמותו. מה קשה להשלים! האמנם הלך לבלי שוב? לא. אין למוות שליטה על זכרו. דמותו לא תמוש מלבנו לעולמים.
חבר טוב היה מורנו. מי כמוהו ידע לעזור לחבר במצוקתו? להכביד על עצמו?
יצא ללחום. ידע על מה המלחמה. ידע לתבוע מעצמו, כשם שתבע מאחרים: "יש לצאת, צו השעה הוא"
מורנו! אל אשר ערגה נפשך לא הגעת. רסיסי האויב ניתקו את פתיל חייך ואתה בעצם ימי נעוריך...
לא נשכחך... חבר יקר דמותך לא תמוש מנגד עיננו - מופת היא לנו.
ועתה קשה בלעדיך. תקשה עלינו הגשמת חלומנו בהיעדרך, מורנו.
נעשה זאת. חלומך הוא.
יהי זכרך ברוך.
הלוי אברהם.