ב- 11.1.48 הגיעה לסדום כיתת פלמ"ח, שמנתה מ"כ ו- 10 חיילים (ללא ציוד), ולאחר כחודש החליפה את כיתת הפל"מ (כוח מקומי נייד). התעוררו שאלות, כגון: מהי יכולתו של כוח כה קטן להגן בשעת מבחן על המיעוט היהודי בפני המון הערבים; היה חשש שמא ינתקו הירדנים את צינור מי-השתייה מאל-סאפי כשתתפשט הלחימה לאזור; קושי נוסף צפן נתיב ההברחה מעבר-הירדן לאזור חברון שעבר מדרום לים-המלח.
מפקד הכוח נקט שיטת פעולה שנועדה למנוע מערביי סדום להבחין עד כמה קטן הכוח: הם ישנו במערות מסביב, הגיעו למחנה בכל פעם מכיוון אחר - על מנת להתחזות לכוח גדול בהרבה.
ב- 14.2, בעקבות מספר תקריות-אש, הגיע כוח משטרה בריטי ועימו פקודה לקחת מסדום יותר מ - 4,000 כדורים. ועדת-הביטחון במקום החליטה להתנגד לכך בכוח. מפקד המקום, גואל לויצקי, העמיד את כיתת הפלמ"ח, על נישקה, בפיקוד יאיר הרכבי, מול הכניסה לחדר-הנשק והבהיר למפקד הבריטי כי יצטרך לגבור עליה, כדי להיכנס לחדר-הנשק. בסופו של דבר עזבו הבריטים את המקום בלי להתעקש על ביצוע משימתם.
בחודש מרס 48 יצאה כיתת הפלמ"ח מספר פעמים עם קבוצות העבודה, כדי לחפות עליהן. ב- 10.3 הותקפה הכיתה ובעת הנסיגה נפגעו שניים: חיים אליהו מת במקום ושמעון ברזאני, שנפצע קשה, הועבר במטוס קל לתל-אביב. כעבור שבוע התקבלה החלטה להוציא את אנשי הפלמ"ח מסדום ולהשאירם רק בבית-הערבה.
בחודש מרס התקבלה פקודה להעביר שתי מחלקות מאזור ים-המלח לפעילות באזור ירושלים-לטרון, והן השתתפו בפעולות במבצע 'נחשון': תפיסת משלטים ומארבים באזור שער-הגיא ואחזקת הקסטל לאחר כיבושו בפעם השנייה.
כאשר החלו הבריטים לפנות את אזור ירושלים נפל אזור צפון ים-המלח בידי הערבים. עד אז היו הבריטים מעוניינים בהמשך פעילות מפעל האשלג - חברת האשלג הייתה בריטית ובזיכיון הייתה שותפה גם ממשלת ירדן - והם דאגו לאבטח את השיירות שיצאו מים-המלח ואליה. ב - 18.4.48 הפסיקו הבריטים את ליווי השיירות והאזור נותק למעשה מירושלים.
שם הנופל: אליהו חיים - בסדום ב - 11.3.48.