רב"ט גור יערי ז"ל

קורות חיים

בן הסופר והביבליוגרף אברהם יערי וחוה לבית סלאנט (שהיא דור חמישי למנחם מנדל מקאמיניץ, מחבר ספר "קורות העתים", שעלה לארץ-ישראל בשנת תקצ"ג, (1833).

נולד ביום י"ט בטבת תר"ץ (19.1.1930) בירושלים. בן שנתים וחצי התחיל, ביזמת עצמו, לבקר בגן-ילדים וחיבב בו את עבודת הציור. אחרי למדו בכיתה א' ב"בית הילד" שברחביה המשיך לימודיו בגימנסיה העברית ברחביה וסיימם בגיל 17. חיבב את הקריאה בספרים.

בבית-הספר אהב את לימודי התנ"ך וההיסטוריה, וביחוד את מדעי-הטבע ואת המלאכה והיצירה בפועל. עשה כלים ומכשירים ומודלים שונים מחמרי פסולת וגרוטאות שאסף ובכלי-עבודה שהשתדל להתקין לו בעצמו ככל האפשר (בגיל בר-מצוה הרכיב לו בעמל כמה חדשים מקלט-רדיו פרימיטיבי שפעל). את פרי ידיו היה מחלק במתנה.

ביזמת עצמו הלך להשתלם בשיעורי-ערב בחשמלאות והוסיף דעת מתוך עיון בכתבי-עת טכניים בעברית ואחר-כך גם באנגלית. התעניין במוסיקה.

בגיל 14 התחיל בפעולות חג"ם בבית-הספר ומגיל 15 היה פעיל ב"הגנה" וביצע פעולות שונות (כגון הדבקת כרוזי מחתרת ה"הגנה") בלי כל פחד מפני השוטרים הבריטיים שפעלו אז ברחובות ירושלים.

על פעולותיו ב"הגנה" לא סיפר להוריו דבר וגם בבואו הביתה וחבלה רצינית בעינו, לא נדב לה אף מלת-הסבר אחת. בשתיקתו זו היה פחות משום "שמירת הסוד" ויותר משום סלידה מכל אבק של התפארות במעשיו, ששנא אותה גם בפי אחרים.

מילדותו שמר בתוקף על עצמיותו ובגיל 9 כבר נסע לבדו אל העמק ולמקומות אחרים ולא סבל שמירה והשגחה עליו. בסיוריו המרובים בארץ נמנע מלהעזר בשאלות מפי אחרים.

בחדשי חופשת-הקיץ היה יורד אל הים או אל דודתו למשק בית-השיטה. שם עבד בבית-המלאכה כאחד הגדולים, למד עבודות חדשות, המשיך בעשיית צעצועים בשביל ילדי המקום ודרש כלפיו יחס בלי פינוקים, כמו לאחד מחברי הקיבוץ.

אחרי סיום חוק לימודיו בגימנסיה אמר לצאת עם קבוצת צופים לשנת-שירות בעבודה בגליל העליון, והנה שמע מפי חבר קבוצת נוה-ים שליד עתלית, שביקר בירושלים, על מחסור באנשים לעבודה ולשמירה ולהגנה, ומיד התנדב ויצא שמה, נער יחיד בין כמה בנות.

בקבוצה הפיקו תועלת מרובה מעבודתו ומכשרו הטכני. השתתף בבניית בית-המלאכה לשימור דגים, בהרכבת המכונות ובסידור החשמל, ואחר-כך בפיקוח על המכונות בפעולתן. העבודה היבשתית בין אנשים לא סיפקה אותו, ומשלמד לשחות למרחקים הפציר בהם שישתפוהו בהפלגות לדיג.

משפרצו ההתקפות הערביות אחרי החלטת או"ם מה-29 בנובמבר 1947, התיצב לשירות בהגנת המקום, נטל עליו את ריכוז הנשק וחלוקתו לכל משקי הסביבה. נעשה נוטר רשמי, נושא נשק ברשיון, בשל דיבורו ומראהו האנגליים (שער בהיר וקומה גבוהה - 182 ס"מ) וחזותו התמימה, כמעט ילדותית, שלא עוררה חשד.

השתתף בפעולות חי"ש ופל"ם, ורבה היתה שמחתו כשזכה להשתתף בין כובשי הכפרים הפורעים שבסביבה. בביצור המום חידש "פטנטים" טכניים, ומשלא הספיקו החמרים לכך הוסיף תחבולות תכסיסיות להגדיל את היעילות של חידושיו.

באותו חורף עלתה ספינת-דיג מצרית על שרטון מול הקבוצה והוא התנדב לשחות אליה בים הסוער ולהביא "עזרה ראשונה" לאנשיה. הספן המצרי, ששהה אחר-כך זמן-מה בקבוצה, לימד את גור, מתוך רגשי תודה, כיצד לבנות סירות.

משפחתה הסכנה בנוה-ים ביקש לעבור לשירות במקומות מסוכנים יותר, אך אנשי הקבוצה שידלוהו להישאר, שכן בכל מקום נחוצים אנשים להגנה. אולם משמלאו לו 18 שנה ראה את עצמו כמבוגר, עצמאי, עזב את הקבוצה, התגייס בתל-אביב לצבא ההגנה וביקש לצרפו לחיל-האויר.

משהחלה הפלישה של צבאות ערב דרש לשלחו לחזית, ועד להפוגה ב' שירת במשלטים קדמיים בחטיבת "אלכסנדרוני" בחזית "התיכון" והגיע לתפקיד מפקד קטע. גם שם לא ידע פחד ומבצעיו הצטיינו באומץ, בחכמה ובגבורה.

השירות הזה היה בעיניו קל מדי, ולהפצרותיו שלחוהו מפקדיו לקורס לסיירים. ומשניתן לו לסייר בראש כיתה או חוליה מעבר לקוי האויב, החל מוצא סיפוק בשירות זה.

על כל מעלליו וחויותיו רשם ביומן-המלחמה שלו בלשון חיילית-פלמ"חית בהערות ביקורתיות, בהומור ובסטירה, ונראה מרשימותיו, כי רוחו הטובה עמדה לו בשעות הקשות. רק ברשימתו האחרונה, שאולי ניבא לו לבו שהיא האחרונה בחייו, חיטט בנבכי נפשו וניסה למצוא הסבר קרוב לתחום הפסיכואנליזה ליחסו הקל כלפי הסכנות.

על מעטפת-היומן רשם לאמור: "יומן-מלחמה. לקרוא רק שנה אחרי שאני אהיה 'גמור'. עכשיו יש לי עוד משהו לקורא היקר: נא לא לעשות עלי סצינות וצריחות ויללות אם יקרה לי משהו, כי לי זה בודאי לא משנה, ורק חבל על הקהל הנכבד שיהיה נוכח, ואני מקווה שלא תביישו לי את הפירמה ואת העצבים המפורסמים שלי (זה יותר מדי היתולי בכדי להיות רציני, אבל מעליש, ככה זה)".

הרשימה הראשונה ביומן היא מיום 24.7.1948 והאחרונה מיום 1.11.1948.

ביום 3.11.1948 יצא בראש כיתה לסיור בשטח האויב, ליד הכפר ביר בוריין באזור טול-כרם, כדי להביא שבויים. האויב הקדים להרגיש בהם ופתח באש, ובכל זאת החליטו שלא לסגת ריקם. גור נפגע ראשון בצרור כדורים, וכשניגשו חבריו לחבשו דרש מהם שילכו תחילה לבצע את הפעולה.

כשחזרו אחרי דקות מספר מצאו אותו וחמישה מחבריו מוטלים מתים. את הפצועים לקחו עמהם והחללים הושארו ונקברו בידי הערבים ולאחר שהשטח עבר לרשות ישראל הועברו לקבורה בבית-הקברות הצבאי בנתניה.

ביום השלושים לנפלם, בעוד מקום-קברם הזמני בידי האויב, החליטו הוריהם השכולים לנטוע "גן עוז" לזכרם על גבעה ששימשה עמדת-מגן ב"מגד" שליד פרדס-חנה, שממנה נשקף מקום נפילתם וקבורתם. הגן ניטע על-ידי ההורים השכולים ועל-ידי חברי החללים ביום ט"ו בשבט תש"ט.

לוח-שיש צנוע שנקבע בשער מנציח את זכרם.