טוראי אברהם (אבי) טורג'יאן ז"ל

קורות חיים

אברהם טורג'יאן נולד ביום ג' בסיון תשי"ז (2.6.1957) בירושלים להוריו סלח ודייזי. היה דומה לסבתא עם שיער של סבא. היו לו עיניים צרות מעט כמו של יפני.

הוא היה בגן חוה בקטמונים, יחד עם אמא אבל בקבוצה בוגרת יותר. ביסודי הוא למד בבי"ס גונן ו' תלפיות. ובתיכון למד באורט נביאים ברחוב יפו. (בתיכון למד בבית הילד איפה שהיום גן הפעמון.)

הוא היה במסגרת לימודים של נוער עובד ולומד. הוא עבד במוניות אריה בתור קופאי. הוא למד מכונאות רכב ומאוחר יותר עבד בזה. בגלל שעבד גם בימי הלימודים וגם בקיץ באופן קבוע, היה לו כסף יותר מלכולם. הוא ידע לחסוך והיה מאוד מסודר. למרבה הפלא הוא היה חובב קניות. בכל פעם שהוא הייה מקבל משכורת הוא היה הולך וקונה בגדים. כיוון שכך היו לו הכי הרבה בגדים וכולם היו מלווים ממנו. את התכונה של להתלבש יפה, הוא ירש מסבא.

היה לו כיבוד אב ואם גדול מאוד, ולא רק לו. כל פעם שסבא היה חוזר מהשוק כל האחים היו רצים לעזור לו עוד כשראו אותו מרחוק. לפעמים הם היו הולכים אתו לשוק וחוזרים כשבכל יד היה להם אבטיח.

הוא למד לתופף ובמשך זמן קצר הלך לצופים.

הייתה בבית אחריות של אח בוגר על אח צעיר ממנו ואבי היה אחראי על אמא. הוא היה מתנהג אליה מאוד יפה והיה להם קשר מצוין.

הוא ואמא היו מעבירים לאחותה גילה פתקים מניסים (לימים בעלת). הוא היה בא ויושב בחושך מתחת לבית. הם היו אומרים לה והיא הייתה אומרת לסבתא שהיא יורדת לשכנה והייתה יורדת אליו. בחתונתם הוא היה מאוד שמח.

מאוחר יותר מכיוון שהתבגר הוא התקשר יותר אל משה. הוא ואמא נשארו חברים טובים.

הוא היה הכי קשור אל משה. הם היו עושים הכל ביחד.

הייתה תקופה שהיו סדרות של סרטי קוע פו. באחת הפעמים שאמא הלכה אתם הם יצאו מהסרט וראו איש אחד שניסה לפתוח את האוטו.

הם התחילו לחקות אותו בצורות מצחיקות.

הוא נחשב לבחור חתיך, כפי שאפשר לראות בתמונות. היתה לו תקופה קשה בבגרות. הוא סבל מפצעי בגרות קשים בפנים ובכתפיים. ככל שטיפלו בו זה רק הלך והחמיר, עד שהמשפחה החלה ללכת לים המלח והוא נכנס. למרות שזה כאב נורא זה עזר.

הוא ויעקב אחיו היו רקדנים מעולים. יעקב ניהל במשך תקופה את בית הנוער העברי והם היו הולכים לשם לרקוד. אמא הייתה באה אתם ובתשע וחצי היו אומרים לכל הילדים הקטנים ללכת כי הגדולים היו באים.

בית הנוער העברי כלל גם בריכה שבת אהב מאוד לבלות ואולם ספורט ענק שבו ראו בשנות השבעים משחק של קבוצת הארלם בכדורסל. כדי לרקוד הוא היה אוהב לנסוע לרמלה, שם היו לו גם דודים. הוא היה אוהב ללכת לקליפסו ומאוחר יותר, כשקליפסו נסגר, לדולפין. הוא דודי וגילה היו נוסעים ביחד עם שני הדודים שלהם אילן ועוזי (אילן היה מבוגר מדודי רק בארבע שנים). גילה הייתה נוסעת על אופנוע עם דוד עוזי והם היו נוסעים באוטובוס.

הדודים ברמלה היו גרים באותו הבניין בכניסות ב' וד'. היה לו תחביב לצעוק ממרפסת למרפסת.

תחביבים נוספים שלו היו: צילום, הוא אהב ללכת לשוק רמלה ולצלם. הוא היה אוהד של הפועל ירושלים בכדורגל. מגרש הכדורגל היה בימנו ברחוב רחל אימנו.

המוזיקה שהוא אהב : יוונית - טריפונס, אלוויס, אנריקו מסיאס הצרפתי.

הוא אהב גם את קליף ריצ'רד והצלליות.

היו לו הרבה ידידות וחברים. כשהם היו הולכים להופעות הם היו קבוצה רעשנית ושמחה.

היו לו ידיים גדולות ובגיל חמש עשרה הוא היה מנצח את כל השכונה בחמש אבנים.

הוא לא פחד מכלום, "הוא היה מפחיד" - סבא אומר. כשהיו באות ערביות לאחר מלחמת ששת הימים הוא היה משגע את החמורים שלתן עם פלפל שחור.

סבא וסבתא תמיד היו קונים הרבה מאוד ענבים, 20-30 קילו, כי תם היו עושים מזה יין.

בגלל שהערביות ידעו שהם הילדים של סבא וסבתא הם היו נותנות להם צ'ופרים - עבודות מעץ זית של גמלים, כדים וכו'. היו להם כל כך הרבה שהם היו זורקים את זה אחד על השני.

הוא אהב לאכול הכל חמין, במיה, קובה. היתה להם דודה, אחות של סבתא נעימה שהייתה מכינה קובה קטנים קטנים, עם חרבה בשר. היא הייתה באה אליהם הביתה, ויום שלם היא הייתה מכינה. הוא היה אוכל ארבע קובה כאלה בבת אחת.

עוד מאכלים שהיה אוהב הס : קצ'רי עם לבן וביצת עין, ביצת עין עם ריבה.

הסנדוויץ' שלו היה תמיד, רבע כיכר לחם עם גבינה צהובה ומלפפונים חמוצים.

הם היו אוהבים נשיקות - ורודות, לבנות, סגולות, כחולות, ובייגלה מקלות.

היה לו תפקיד, כל יום שישי הוא היה הולך למגדנית "אדר" וקונה עוגיות לשבת. בזמנו, היו מוכרים את העוגיות בקופסאות ברול והיו שוקלים את העוגיות לחוד, כי הקופסא הייתה כבדה. הוא היה אוהב את הסהרונים בצורת חצי העיגול שמצד אחד זה שוקולד ומצד שני ביסקוויט. אז, זה היה נחשב יקר, אבל היה לו כסף.

אבי גויס בפברואר 1976 והצב לחיל השריון. הוא לא ידע מה יעשה אחרי הצבא, עוד לא היו לו תוכניות. למרות זאת כאשר שאלו אותו מה הוא רוצה להיות, הוא ענה - שף. הייתה סיבה נוספת חוץ מהרצון להיות שף. אבי אהב מאוד לתת לאחרים, הוא בחר בדרך של נתינת האוכל כדי לממש את הערך הזה שהיה טבוע בו. אחד החברים שעבד אתו בזמנו עדיין נמצא בבסיס ושומר על קשר.

שלחו אותו להיות שף בחיל השריון.

הייתה תקופה שלא היה בבית שלושה חודשים, כי היה בסיני. האוטובוס של הצבא הוריד אותו בעיר, והוא היה צריך לקחת אוטובוס עד הבית. לא היה לו מספיק כסף, ואיש אחד באוטובוס ששמע שהוא לא היה שלושה חודשים בבית שילם עליו. אחרי שהוא סיפר לסבתא את הסיפור הזה, היא נהגה לשלם על חיילים שעלו לאוטובוס.

בזמן החופשות מהצבא נהג אבי לעבוד עם דודו דוד, אחיו של סבא. כמה חודשים לאחר מקרה האוטובוס, הוא בא הביתה לחופש, וכרגיל הלך לעבוד אצל דוד שלו ביום ראשון. ביום שישי חזר עם ארגז מלא פירות, עד שהשכנים התפלאו. בשבת היה בבית, ובמוצ"ש עשה חפלה לחברים שלו והם הלכו לסרט. בבוקר היה צריך לתפוס את האוטובוס של הצבא בשבע.

ביום י"ד בשבט תשל"ח (22.1.1978) סבתא העירה אותו, והוא קם ושתה חצי כוס תה. כשהגיע אל בנייני האומה האוטובוס כבר נסע. הוא ניסה תפוס אותו בתל אביב ולא הצליח. בסוף הוא הגיע לסיני בטרמפים. הוא מצא טנדר שנסע לכיוון שלו. במקום שיעלו עליו ארבעה אנשים עלו עליו שבעה. לא היה הרבה מקום והוא ישב על יד הדלת.

בדרך האוטו נתקע במסילה של רכבת והתהפך. עד שהוא הגיע לביה"ח הוא כבר נפטר.

עוד בחור נהרג ואחרים נפצעו קשה.

אבי נפל בעת מילוי תפקידו בסיני. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל שבירושלים. השאיר אחריו הורים, שישה אחים ואחיות.

במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד-היחידה: "בנכם, טוראי אבי, שירת ביחידת-שריון 'שלח' ומילא את תפקידו בנאמנות ובמסירות כיאה לבן עם- ישראל, המגן על מולדתו ורואה בכך שליחות."

משפחתו תרמה ספר-תורה לזכרו לבית-הכנסת שבשכונתו.