טוראי אבישג שגי טויטו ז"ל

קורות חיים

אבישג (שגי) בת שושנה ומשה, נולדה ביום י"ז בשבט תשמ"א (22.1.1981) בירושלים, שם גדלה והתחנכה. היא החלה את לימודיה בבית-הספר היסודי ממלכתי א' בשכונת נווה יעקב, מקום מגורי המשפחה, וסיימה בבית-הספר התיכון "קריית חינוך צפון", בשכונת פסגת זאב. משחר ילדותה היתה אבישג ילדה עצמאית היודעת את מבוקשה, ילדה שמחה ומלאת חיים, שאהבה לשיר, לנגן באורגן ולכתוב שירים "למגירה". מתוך השיר "נפילה": "כשעולים צריך גם לרדת/ כשנופלים צריך גם לקום/ כשבוכים צריך שמישהו ינגב את הדמעות/ שיבוא, יעודד שנפסיק לבכות/ צריך שבלב יהיה חבר/ שישמור עליך שלא תישבר/ יש גבול לחברות/ יש גבול לאהבה/ יש כאלה שנופלים מאכזבה/ תשמור על עצמך ילד/ תהיה חבר של כולם/ תשמור על עצמך ילד/ שתצטרך חבר בעולם".

טוב ליבה ויכולת הנתינה שלה לזולת היו ממאפייניה הבולטים, והביאו אותה להתנדב למד"א. בכיתה ט' הצטרפה אבישג ללהקת זמר בשם "דגש חזק". הלהקה הופיעה ברחבי הארץ, ולעתים היתה אבישג הסולנית.

בכיתה י' הצטרפה לתנועת הנוער "בני עקיבא".

בחודש יולי 1999 התגייסה אבישג לצה"ל. בתום אימוני הטירונות שובצה בחיל-החימוש ויצאה לקורס פקידות טכניות בבה"ד 20.

ביום א' באלול תשנ"ט (13.8.1999), בעת חופשה שקיבלה בתחילת הקורס, התנדבה אבישג למשמרת לילה במד"א, יחד עם חברה אילן, חובש במד"א. במהלך המשמרת, נהרגה אבישג, כאשר האמבולנס שהצטרפה אליו היה מעורב בתאונת-דרכים. בת שמונה-עשרה היתה בנופלה. היא הובאה למנוחות בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותירה אחריה הורים, ארבעה אחים - איתמר, בועז, עקיבא ורזיאל, שלוש אחיות - עדי, שרי ולאה, וחבר - אילן.

המשפחה תרמה לזיכרה ספרים לבית-כנסת. בבה"ד 20 הוקם מערך הסברה שבועי בנושא הקטל בדרכים, המוקדש לזכרה של אבישג.

מתוך דברי מפקדה בבית-הספר לחימוש: "אבישג הפגינה נועם הליכות ורצון עז לסיים את ההכשרה על הצד הטוב ביותר. בזמן הקצר שבו שירתה ביחידתי, התגלתה אבישג כחיילת אחראית, בעלת מוטיבציה גבוהה להמשך שירותה הצבאי, תוך הפגנת נחישות וכוח רצון להצליח והתמודדות עם בעיות".

דברים שכתבה ויקי, אחותו של אילן וחברה של אבישג: "פתאום כשנעלמת, גילינו כמה אהבנו אותך, והגילוי הזה מכה בתדהמה מדי יום. ואין לנפש וללב מנוחה, אין נחמה, אין הפסקה ממחשבות, מגעגועים ומשאלות. באת אל חיינו בסערה גדולה, תיקנת, שינית, הזזת את הדברים הכי קבועים בעולם ופרחת לך, כמו פרפר, אל עולם אחר, כנראה כדי לשנות גם שם כמה דברים. הילדות שלי החליטו שאלוהים רצה אותך איתו, כדי שתעזרי לו להדליק את הכוכבים בלילה, כשנגמר היום. אני חושבת שאת עושה שם קצת יותר מזה. אני רואה אותך כל יום בכאב שניבט מעיניו של אחי, קשה כאן בלעדיך ילדה שלי, אחותי. קשה לראות את אמא ואבא שלך מתייסרים וכואבים, קשה לראות את אילן שלא מצליח להרפות ממך, את איתמר ושאר אחיך לא מתגברים, קשה אהובה שלי...".

טלי, בת דודתה של אבישג, כותבת: "מי שהכיר אותך ידע בדיוק מה זה אומר להיות איתך: הרבה נמשים, הרבה תבונה, הרבה חוכמת חיים, שלמרבה הצער נצברה מהזמן הקצר שהיית פה. זמן קצר שבו קרו דברים, שאנשים לא יספיקו לעשות בשני גלגולי חיים. כל הזמן אמרו לך כולם, לאן את ממהרת, למה את מנסה להספיק לעשות הכל עכשיו? ואת רק רצית לחיות את הרגע ולא לחשוב על המחר. לא הסכמת שנדבר על העתיד, מה נלמד ומה נעשה. אפילו בענייני העתיד המידי, מעולם לא רצית לתכנן דבר, 'נראה מחר מה יהיה'. דברים שלא נראו לך, מעולם לא התעכבת עליהם, לא אהבת, אז עזבת. בלי כל עכבות ובלי להסתכל אחורה, עושה מה שטוב עכשיו ולא מה שנכון לאחר-כך... לימדת אותי המון דברים שאיש לא יכול: לחייך, לאהוב אנשים ללא ביקורת, להיות אדם חם ובעיקר - לגרום לאנשים לסמוך עליך, בתקווה שנוכל גם אנחנו בעתיד לסמוך עליהם...

"...אני מסתכלת בתמונות כשהיינו קטנות, שם אנחנו מחזיקות ידיים ועושות הבעות מצחיקות. אני נזכרת בשיחות שלנו על הצבא, על כל השאיפות ועל איך שתמיד היתה לך את היכולת לגרום לי לצחוק או לבכות ממש בשניות"...