יוסף רוטנברג ז"ל

קורות חיים

נולד בשנת 1896, בעירה ולידבדה, מחוז בריסק-דליטא. יוסף למד "בחדרים" ובבית המדרש שבעירה אגב השתלמות בלימודי חול ובעברית וספרותה החדשה-עד השנה השש עשרה לחייו. הוא מחליט אז לעזוב את העירה לאפקה הצר, להיות גולה למקום השכלה וחכמה, ונוסע לוורשה הבירה.

בוורשה אינו נכנס לבית ספר: אינו שואף לקבל תעודה ו"לגמור". נפשו חושקת בתורה לשמה, לבו נמשך אחרי מדעי היהדות. מקומו הקבוע-בין חובשי-הספריה הגדולה שעל יד בית הכנסת הטלימצקי. מתאבק בעפר רגלי החכמים והסופרים: יוצא ונכנס בביתו של הד"ר ש. א. פוזנסקי, הרואה בו כלי מחזיק ברכה. כשנתים מרווה יוסף בוורשה את צמאונו לדעת-המלחמה העולמית מחזירה אותו לעיירה. נעתק ממבועי הדעת, הוא מתיחד, בחדרו עם הספרים המזדמנים לידו: עוזר לאביו בעסקיו, הוא חושב אז על יסוד ספריה, אשר תאיר אור בעיירה-אך אין הימים כשרים לפעולות.

ובשנת 1918: חיל הכיבוש הגרמני יוצא את פולין, התנועה הציונית בוקעת ועולה בכח איתנים-יוסף הוא מראשי המדברים ומראשי הפועלים בתנועה הציונית בעירו. ובהמשך הזמן הוא זונח את כל עניניו הפרטיים, ונבלע כולו בעבודת העם. הוא מארגן את בני הנוער, מיסד ספריה עירונית, אשר עליה חלם בשנות המלחמה, עוזר לביסוס בית הספר העברי ושיעורי הערב העבריים; כמורשה הקרן הקימת ומזכיר קרן היסוד הוא מוציא כספים לבנין הארץ מכל יד קפוצה ובעל לב-אבן. והנה הוא נגש למפעל, אשר אפשרות גישומו היא כחידה עד היום: הוא מקים בית חומה בן שתי קומות - בית-עם ציוני ובית דירה לכל המוסדות הציוניים שבעיר. באותו פרק זמן שם יוסף ממש לילות כימים לעבודה צבורית. הוא נמצא על יד הטיט והלבנים, מודד, מחשב ומסדר את עניני הבנין , והנה רואים אותו ברחובה של עיר; מוציא קרשים מפלוני, שלט מאלמוני, תרומות כסף לבנין הבית-מכל יושבי העיר; כעבור שעות והנה הוא שוקד על העבודה לטובת הקרנות הציוניות: ובערב יוסף עומד על הבמה, מוכיח ומטיף לציונות מעפילה.

כך היה יוסף, במשך שש שנים, שטוף עבודה ציונית-צבורית מתוך שכחת עצמו, עד שעלה לארץ, בחודש מרץ 1925. כשבא יוסף לארץ, מצא כאן את אחיו הצעיר, יהודה, שקדם לו בעליה. אחרי זמן קצר עולה ובאה גם אחותם, צפורה. הם חיים יחד במשך איזה זמן, בתל אביב. יוסף אוחז בכף-הסידים, לומד לעבוד בה, משקע את עצמו בעבודה זאת בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, מתמחה בה. אך, עד שהוא מוציא שנה בעבודתו, קופץ עליו רגזו של חוסר-העבודה, הנמשך כשנתים. חבילתם מתפרדת: צפורה נכנסת למשק הפועלות בתל אביב, יוסף עובר, עם יהודה, לירושלים. הוא עובד עבודות שונות, עד כמה שהן מצויות.

כעבור המשבר הכללי, שב יוסף לכף-הסידים, מוסיף להשתלם במקצעו, עד שנחשב למומחה בו-והעבודה רודפת אחריו. באדר תרפ"ט נפגש יוסף עם קבוצת חברים, שעבדו בפולין עבודה ציונית כמחיצתו, הוא מגלה את רגשות חדותו על המהפכה, שבאה בחייו: מחיי רוח עבר ונקלט בחיי עבודה פרודוקטיביים בבנין הארץ.

ביום הששי, י"ז באב, שב יוסף מעבודתו יחד עם אחיו יהודה. הוא רואה מרחוק את המוני הערבים, המנפנפים בחרבות, אלות וכלי משחית. כשמתקרבים הערבים מנסה יוסף לדבר אליהם דברי שלום בלשונם: כף-הסידים בידו, ואהבה לנברא בצלם בלבבו. אך אין הפורעים מספיקים בידו לגמור את דבריו: הם רוצחים באכזריות אותו ואת אחיו יהודה.