סמ"ר עומר שליט סגל ז"ל

קורות חיים

בן יהודית ומאיר, נולד ביום א' באב תשל"ז (16.7.1977) ברמת-השרון. עומר היה תמיד גבוה מכולם 1.85 מטר בבגרותו, ובילדותו תמיד בראש אחד מעל כולם. ראש בעל שיער מבריק, חלק עבה. שיער שבילדותו היה ארוך יחסית, ועם הגיוס קוצץ מאוד. תווי פניו רבי עוצמה, מרשימים. מבנה גופו תמיר, חסון. כפות ידיו גדולות, אותן הניע במין תנועה מיוחדת, ציורית במידת מה. את הספרים הרבים שקרא בעברית ובאנגלית, היה מחזיק ביד אחת, כשזו תומכת ומקיפה את הספר כולו. בנערותו עסק בקסמים. יכולתו היתה גבוהה ביותר והוא השתעשע בכך ימים רבים. קלפים, חיתוך חבלים, טבעות, "קטיעת" איברים (ידיים) ועוד. פעם, במפגש משפחתי הפתיע עומר את משפחתו כאשר ללא נגיעת יד הרים כסא, כשאביו עליו, למרחק 20 ס"מ מהרצפה, ארוע מדהים שתועד במצלמה והסעיר את בני המשפחה תקופה ארוכה.

תחביבו ורצונו הבוגר של עומר היה להיות במאי קולנוע. "שפילברג עוד יעבוד בשבילי" היתה הסיסמא. ועומר, אדם רציני, חכם, רגיש מאוד, שילוב מופלא שהתאים כל כך למקצוע, עסק בכך תקופה ארוכה. כתיבת תסריטים, בימוי והפעלת חברים רבים כשחקנים, ושותפים לעשייה. צילום במצלמת וידאו שקיבל במתנה. הקלטת רעיונות על טייפ אישי, כתיבת אין ספור טיוטות ורעיונות לסרטים, והכל בכמויות. סצנות לסדרות טלויזיה בסגנון "החמישיה הקאמרית", רעיונות לספרי ילדים, מבוגרים. הכל יפה, חכם, מבריק.

עומר, אדם רגיש לעצמו, לזולת, למתרחש סביבו. העולם כאילו היה שקוף עבורו. הוא התבונן בו, עליו ודרכו. ידע לאבחן כל בעיה. לתת נקודת מבט אחרת, ייחודית, שונה.

עומר חיבר הגדרות לתשבצי הגיון, בהם היה מומחה. כ-50 הגדרות נמצאו בין דפיו ופורסמו מעל גבי העיתון. ובנוסף השירים, עומר כתב עשרות שירים, מסעירים, רגישים. השירים קובצו לאוסף מרשים בהיקפו, ברבגוניותו. נמצא בין דפיו גם שיר הספד שחבר, על חלל. החלל שאיננו, החלל שנשאר, כאילו הספיד את עצמו, וכך כתב: "וכשנעלם,/ נשאר רק החלל/ והוא/ כבר לא נמצא שם/ למלא את הריק/ את הפער שנפער/ למלא את החדר באור/ של אושר ושמחת חיים. /הוא כבר לא עמנו עוד/ נעלם/ הוא נשאר חלל/ ואנו נזכור/ לא נשכח אותו/ ואת אותו חיוך/ לעולם- / יהי זכרו ברוך".

עומר בילה עם המשפחה בשבתון בארה"ב שלוש שנים:כיתה ג' ו-ד' למד בפילדלפיה, כיתה י' למד בוושינגטון. שנים אלו תרמו להיותו אישיות רחבת אופקים ויודעת עולם. האנגלית שבפיו היתה ללא רבב. את כיתה י', עבר בקלות רבה בהיבט הלימודי. הוא הקדיש חלק ניכר מזמנו לנושא הצילום שכה אהב, השתתף בצוות הטלויזיה היוקרתי של בית-הספר, אשר תיעד אירועים והקרין מהדורת חדשות בית-ספרית אחת לשבוע. עומר היה גאה מאוד בהשתייכות ייחודית זו.

עומר, איש משפחה. אוהב ארועים משפחתיים, את חמימות הבית, את ליטוף המשפחה, הסבים והסבתות. את אחיותיו אהב מאוד. את רותם, כילדה קטנה יפה וחכמה, כנערה מתבגרת, איתה יכול היה לשוחח, להסתופף על הספה בחדרה, לנגן על הגיטרה, לשיר יחדיו, להחליף חוויות והנחיות על פעולת הצופים. ואת רעות, כקטנה במשפחה, יפה, נבונה, יכול היה לפנק בהתייחסות חצי אבהית, לצחוק עד כמה היא חטטנית, להרים ולזרוק אותה באוויר.

הצוות הביתי (הילדים) נהג לא פעם להשתעשע יחדיו: כדורגל במסדרון הבית עם גרב מגולגלת, פינג-פונג שולחן בחצר הבית בקיץ, משחקי קופסא בחורף הירושלמי, אותו עומר כל-כך אהב. צוות מגובש, לימוד טיולים וחוויות משותפות, חם, אוהב.

עומר היה חניך ומדריך בתנועת הצופים. להט הצופיות נבע מהאמונה הגדולה בחינוך לערכים, בצורך להעביר ולתת דוגמא של סובלנות, הערכה לזולת. ציונות, פשוט כך. הוא הדריך בשבט ה"עמר" אשר בגבעת התחמושת, בירושלים. חברו אצל עומר הידע הרב שהיה לו על הקרבות לכיבוש גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים, אהבתו למקום, ותחושת המחויבות להעביר את מורשת הקרב לחניכים. הכל נעשה בשקט וברצינות האופיניים לו. הוא חש תחושה עזה של המשכיות אותה גם הגשים בשירותו הצבאי. החיים בצל גבעת התחמושת, הלימודים בבית-הספר התיכון "רנה קסין" אשר באותו מתחם, והמגורים בסמיכות לגבעה היו שזורים זה בזה.

עומר סיים את לימודיו ב"רנה קסין" כתלמיד מצטיין. אהבתו למוסד היתה רבה. מסיבת סיום כיתה י"ב היתה מרגשת. לקראת סוף האירוע שנערך בבנייני האומה, הופיע עומר בהופעת יחיד אל מול 1200 איש. הופעה מדהימה ושנונה, שעוררה ושיעשעה את קהל השומעים.

הטיול ליוון סיים את פרק הילדות. טיול בחברת חבריו הטובים ביותר: רן, עמית, שרון, שי, ענת ועוד. קשריו עם רן ודניאל לא פסקו כל השנים. חברי ילדות, חברי אמת, עד היום.

חשוב היה לעומר לשרת ביחידה קרבית. הוא ראה בכך משימה אישית, המשכיות לאומית. ואכן, משגוייס לצה"ל בראשית אוגוסט 1995 בחר לשרת בפלוגת ה"עורב" של חטיבת הנח"ל. שירות מבצעי קשה ומתיש. "איש גדול בצוות קטן" כינה אותו מפקדו. נחוש, מסור והחלטי מאוד, לוחם מצטיין בכל רמ"ח איבריו, שהיווה לחבריו דמות ומודל לחיקוי. מעשיו נבעו מתוך הבנה עמוקה בצדקת הדרך ומתוך סולם ערכים מרשים ביותר. עומר השקיע מאוד בצוות וחבריו אהבו אותו, נועצו בו וחיכו לשמוע מה בפיו.

בערב יום כ"ח בשבט תשנ"ז, 4.2.1997, נפל עומר ב"אסון המסוקים", בדרכו למשימה מבצעית בלבנון. הוא וכל הצוות, צוות "דותן", עשרה במספר, נספו כולם באסון בדרכם למוצב הבופור. באסון נספו 73 לוחמים. עומר הובא למנוחות בבית- העלמין הצבאי הר הרצל בירושלים, כשהוא מותיר אחריו הורים ושתי אחיות.

חבריו עימם כתב, ביים והפיק סרטים נפרדו ממנו:"יש לך ספר 'איך כותבים תסריט ?! קודם כל בונים גיבור. יש לנו גיבור. הגיבור בסרט הזה הוא מצחיק. הוא כל כך מצחיק שלקווינטין טרנטינו יש עוד מה ללמוד אצלו. הגיבור הזה הוא חכם, תשאלו את כל המורים שלו מבית-הספר, ויש לו גם משקפים שמעידות. הגיבור שלנו מסמיק כשמביכים אותו אבל הוא מלך בלהביך אחרים. הוא שאפתן ומשקיען ונותן מעצמו כמו שאף אחד לא יודע לתת, והכל בשקט כמו בדרך אגב. תשאלו את החניכים שלו מהצופים. הם יספרו לכם על המסירות שלו אליהם, על הזמן וההשקעה, על האמונה בהם... הגיבור בסרט הזה הוא פלספן מקצועי. אפשר לפתח איתו שיחה של חצי שעה על כלום... עומר אם אתה היית פה במקומנו, בטח היית אומר שלתסריט הזה יש סוף ממש עצוב, והיית צוחק על זה. כמו על הכל. ככה נזכור אותך. צוחק".

בני משפחתו כותבים: "19.5 שנים של יצירה, תוצרים אדירים שאינם אופיינים לאדם בגילו, לא הפתיעו. העושר הרוחני והאינטלקטואלי אפיינו את עומר ומשאירים אותנו עימו היום ומחר וימים רבים רבים. היעדרותו של עומר היא טכנית, כמעט זמנית. הוא איתנו, אנו עימו, מצפים לו, חיים איתו ואותו". ומתוך דברים שכתבו חבריו בתנועה: "אתה היית אמור להיות המפורסם שבחבורה, זה שנהיה גאים להגיד שהכרנו, כשכולם ירוצו לבקש חתימה. הכל נשאר עכשיו בגדר חלומות. את הזכרונות לא יקחו לנו".