קורות חיים
בן חיים-יצחק ושרה. נולד ב-כ"ח בחשוון תרע"ז (24.11.1916) בברגסאס שבצפון-מזרח הונגריה, שלאחר שנתיים היתה לברחובו שברוסיה הקרפטית, אז בצ'כוסלובקיה. מגיל 4 למד בחדרים ובגיל 12 כבר ידע ללמוד בעצמו דף גמרא ותוספות. הצטיין גם בתפיסתו המפליאה בבית-הספר הממשלתי העממי בו למד מגיל 6, ובבית-הספר התיכון בו למד מגיל 10 עד גיל 14. אך בנפשו גברה השאיפה לגאולה, והיה הופך שירים פטריוטיים הונגריים לשירים יהודיים על ידי החלפת שמות האישים והארץ. פעם, החליף את המלים "רותינים" ב"יהודים" בשעת שירת הימנון למדינה בבית-הספר, המורה הרגיש בשינוי בפי אחד הנערים, ולשאלתו מי עשה זאת, הודה יעקב כי הוא עשה זאת. מתוך חיבת המורה לתלמיד המצטיין לא הענישהו והסתפק באזהרה.
מגיל 14 למד בישיבה הגדולה בשוראני שבסלובקיה. אחרי 3-2 שנים הצטרף לתנועת "בני-עקיבא" והדריך בה. בשנת 1936 נכנס לתנועת "החלוץ הדתי", היה מפעיליה ופירסם מאמרים בבטאונה "הד החלוץ". עבר הכשרה ליד מארינבאד ובברטיסלבה, ואחר-כך ניהל סניף של תנועתו בבארדיוב שבסלובקיה. בשעת הגיוס הכללי לרגל המשבר הצ'כוסלובקי בשנת- 1938 ברוסיה הקרפטית שהוחזרה להונגריה, חזה מראש את התקרבות מלחמת-העולם. תחילה עבר יעקב בגניבה את הגבול לצ'כוסלובקיה. הוא שימש מדריך בהכשרת נוער של "בני-עקיבא" ליד פראג. אחרי תפיסת כל שארית המדינה בידי צבאות היטלר, יצא בא' של פסח תרצ"ט עם חבורת מעפילים דרך יוגוסלביה והגיע לארץ.
הצטרף ל"קבוצת אברהם" של תנועתו בכפר-פינס. נאבק בכוח הרצון העז עם קשיי העבודה המפרכת ויכול לה. עבד במחצבה בכרכור, בפרדסי הסביבה ובמשקי האיכרים בגבעת עדה, והיה לחקלאי מצוין. שתקן, טוב לב, מסור וישר. בעל כושר סבילות רב. מהחברים הפעילים בוועדות ובמזכירות הקבוצה. בכפר-פינס הצטרף לשורות ה"הגנה" ונשלח לקורסים שונים. נשא לאשה אחת מחברות הקבוצה ונולדו להם שלושה בנים.
עלה עם הקבוצה להתנחל בכפר-עציון ונטה שכם לעבודות המשק ולשירות ציבורי כחבר המזכירות, מזכיר לעניני פנים, וחבר וועדות שונות. הצטיין בקור-רוח מיוחד ונודע כאיש שאי-אפשר להוציאו מגדרו. בימי מלחמת העולם הגיעו ארצה הוריו והתיישבו בכפר-הרא"ה. גם אחיו ואחיותיו עלו רובם ארצה והם שידלוהו להצטרף אליהם. אך יעקב לא יכול היה ולא רצה לעזוב את הקבוצה ואת המקום, שהתקשר אליהם בלב ובנפש. בשירות הבטחון פעל כקורפורל הנוטרים במקום ואחרי-כן כאחראי לנוטרים בכל הגוש. סיים בהצטיינות את הקורס האזורי למ"כ ואת הקורס הארצי למ"מ, נתמנה למפקד החבל והתמסר לאימון האנשים בכל הגוש.
עם פרוץ מלחמת-השחרור נתמנה לסגן מפקד הגוש. משפחתו הועברה ירושלימה, עם פינוי האמהות והילדים. יעקב התמסר כליל לתפקידיו האחראיים והקשים: ההגנה על הגוש המבודד בתוך ים ערבי עויין, וכן גרימת הפרעות לתחבורה הערבית המאיימת בכביש חברון-ירושלים, כאשר "שמירת הסדר" נתונה בידיהם של הבריטים הצרים ליהודים. כמו-כן הוטלו עליו בעיות כלכליות, חברתיות ודתיות מסובכות. יעקב ראה בעיניים פקוחות למה צפוי המקום, ועם זאת נטה את שכמו לשאת את העול הכבד בלי לאבד את קור רוחו הידוע עד הרגע האחרון.
יעקב הצטיין בשיקול דעת ובמסירות ללא גבול. את דאגתו ידע להסתיר תחת מסווה של קור רוח וחיוכים מעודדים. לאחר נפילת מפקד הגוש "מוש", קיבל יעקב לידיו את הפיקוד על הקרב וניהל את המערכה האחרונה.
בלילה האחרון עוד עשה סידורים שונים בהתאם לצרכים ולאפשרויות שבמערכה (פיצוץ טנקים של האויב שנשארו תקועים, צמצום אזור המגן, דאגה לפצועים, קשר עם המוסדות והפיקוד העליון, ועוד) ובהתייעצות המפקדים אמר: "אינני מאמין בכניעה לערבים, אין ברירה אלא להילחם עד הכדור האחרון". (אז כבר היה מפקד הגוש בפועל, אחרי שהמפקד "מוש" נפל ביום ג' באייר בבוקר). כשנתקבל בחצות הלילה מברק בעין-צורים, שבירושלים ובתל-אביב מטפלים בפינוי הגוש השיב: "כפר עציון מעדיף להישאר במקום אם אפשר להחיש תגבור, ואם לאו - אנו מסכימים לפינוי". אך גם אפשרות זאת לא הייתה קיימת עוד. למחרת, ביום ד' באייר תש"ח (13.5.1948), בשעה שבע בבוקר שידר יעקב לאמהות ולילדים בירושלים: "לפני רבע שעה חודשה ההתקפה עלינו בטנקים, תותחים ומרגמות. אני יודע שאתם במצב קשה. נקווה שתחזיקו מעמד. רוחנו איתנה. להתראות". ובצהריים פרצו שריוני האויב לחצר הכפר ויעקב נתן עוד את פקודתו האחרונה לקלקל את הנשק ואחר-כך נפל באחת העמדות המזרחיות של כפר-עציון.
ביום כ"ה במרחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר עם שאר חללי הגוש להר-הרצל בירושלים למנוחת עולמים.
בפקודת המטכ"ל לצה"ל מיום ו' בתשרי תש"י (29.9.1949) הוענקה לו דרגת סרן.