אירוע זיכרון החיל הכללי – תשרי תשע"ח
משפחות יקרות, התבקשתי לשאת דברים "בשם המשפחות".
ברוח תפילתו של שליח הציבור בימים הנוראים אומר: "הנני עני ממעש". קטונתי. לא אוכל לייצג חבורה נכבדה וגדולה כשלנו - כל אחד הוא עולם ומלואו ואין אחד דומה לרעהו. לכן, אבקש לנצל מפגש זה שלנו, פשוט כדי "לשוחח". לשתף אתכם בהרהורים ומחשבות המתגלגלים במוחי.
תחילה אציג עצמי – שמי בלהה. אני אשתו של אריה, אמא, וסבתא לנכדים (שמעתי פעם משהיא אומרת "הרבה אבל לא מספיק"...).
בננו אהד נרצח ע"י מחבלים בעת טיול בוואדי קלט. בשבוע הראשון לשירותו הצבאי. בן 18 היה בעת הירצחו. 22 שנה עברו מאז, אבל "והיו בעיני כימים אחדים" ( ומי כמוכם מבין את ההרגשה). ובכל זאת, זהו די זמן כדי לגלגל מחשבות ולהתלבט על מה שאני רוצה לשתף אתכם בו, נושא שאפשר לקרוא לו:
"על החיים ועל המוות" –
יותר מאשר לדבר על המוות אני רוצה לדבר על החיים.
ויותר מאשר לדבר על החיים אני רוצה לדבר על "טעם החיים".
בוודאי לא אחדש לכם כאשר אתאר את "ההתחלה".
כאשר נוחתת עלינו ההודעה הנוראה על מות יקירנו - יקירתנו, העולם מתרסק. החיים נשברים ונחלקים לשניים: "החיים של לפני" ו"החיים שאחרי".
תחילה אנו רוצים להיאחז "במה שהיה". חושבים "שזה רק חלום רע" ומיד נתעורר; אחר כך קולטים ומבינים ורוצים "להיכנס אל מתחת לשמיכה" ואיך שהוא שזה יעבור בלעדינו; אחר כך מתכרבלים בתוך הכאב ו"עובדים" על לנשום את הנשימה הבאה; ואחר כך - אנחנו ממשיכים. ממשיכים אל הפרק הבא של מסע חיינו - "החיים שאחרי". כי ככה הם החיים, תמיד זורמים קדימה [אם נרצה או לא נרצה]. .
אל המסע הזה אין אנו באים לבד. אנו באים עם– שותף למסע. בלתי נראה אך נוכח, תומך ונותן משמעות. אל מסע המשך חיינו אנו באים עם משא יקירנו שאיננו עמנו. חיינו החדשים הופכים להיות כאילו "כפולים" - חיים "במהותם הפשוטה" אך גם חיים המאפשרים המשך לחייו של מי שאינו כבר אתנו( ולפעמים גם קצת "במקומו"). בחיינו ובדרך בה נבחר לחיות אותם, אנו מאפשרים, באופן הכי מופשט והכי סמלי, את המשך "נוכחותו" בעולם..
נוכל לבחור להישאר אתו מאחור – בעולם הכאב, הצער ....מהעבר ההוא של השבר.
נוכל לבחור לשאת אותו קדימה אל העולם הנמשך - עולם של עשייה, יצירה, עולם מלא משמעות. וכן, עולם שיש בו גם הרבה שמחה. עולם חדש, שבו, באופן הכי מופשט, הוא ממשיך לקחת חלק. לקבל מאתנו ולתת לנו. עולם של צמיחה בו אנו ממשיכים את הקשר ביננו אך באופן שונה.
למסע המשך חיינו יש לנו מלווים רבים. אם נדע להתנהל הרי אין טובים מהם להמשך הדרך. "חוברים לנו" בני משפחה קרובים ורחוקים, חברים ושכנים, הקהילה בה אנו חיים, ולפעמים גם סתם אנשים שמושיטים יד. לו רק נדע לקבלה. וכן, גם אלה שכאילו מפנים מאתנו את הראש
[הסיפור של תמר בית הכנסת ביו"כ"]
ויש לנו את משפחת צה"ל.
זה הזמן להזכיר את האכסניה בה אנו נפגשם ואת האנשים המלווים אותנו, מקרוב ומרחוק. היום ובימים אחרים.
יש מי מאתנו הנמצאים בקשר הדוק עם קצינות / קציני הנפגעים, ויש מי שפחות. אבל אני רוצה שתדעו כי כך או כך, הקשר הזה והידיעה כי צה"ל נשאר חלק מחיינו, שאנחנו חשובים לו וכי "אין הוא משאיר אותנו מאחור" כל זה מעניק הרגשה מיוחדת ומחזקת לכולנו.
תודה !!
ידידיי, הנה הגעתי לסוף דבריי.
חלקתי עמכם את מחשבותיי. (תודה על הקשב והסבלנות).
מעבר לכל הנאמר, זכרו – לכל איש יש שם. איש איש לפי אופיו, משפחה ומשפחה על פי דרכה. אין נכון ולא נכון
ובכל זאת, אם מצאתי שותפים לדרך של חיים בשמחה, הרי תהה זו קרן אור נוספת במסע חיי אני
אסיים במשפט אותו נוהגים לומר, בני עדת היקים, בסיום אזכרה
"עד ביאת הגואל"
דר' בלהה בכרך
אמא של אהד בכרך הי"ד