טוראי אהד בכרך ז"ל

לאחר שבנה החייל אהד נרצח על ידי מחבלים פנתה ד"ר בלהה בכרך ללימודי קולנוע. את הדוקטורט שלה כתבה על סרטי זיכרון


לאחר שבנה אהד, שזה אך התגייס, נרצח לפני 19 שנה על ידי מחבלים בוואדי קלט (עם חברו הטוב אורי שחור), קטעה ד"ר בלהה בכרך מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית את עבודת הדוקטורט שלה והלכה ללמוד קולנוע, מתוך הבנה שהתחדדה שהחיים קצרים.

פרויקט הגמר שלה בבית הספר לקולנוע "מעלה" בירושלים היה סרט על האובדן. בעקבותיו באה עבודת דוקטורט שונה מזו שתכננה בתחילה, שכותרתה "סרטי זיכרון - נרטיב קולנוע והתמודדות עם שכול". "מצאתי הרבה דמיון בין השפה הקולנועית לשפה הטיפולית", היא אומרת, "וכן את התהליך התוך-נפשי, אותו עובר היוצר במהלך יצירת סרט. כל זה הוביל אותי למחשבה על הקשר והשילוב האפשרי בין סרטים לטיפול".

היא עצמה לא חשבה על סרט זיכרון, והיא לא מגדירה כך את הסרט שיצרה. "הוא עוסק יותר בהורה ובשכול. את הזיכרון הוא בונה מתוך הסימבולים של הסביבה והטבע. אני מגדירה אותו 'סרט מסע לירי'. קראתי לו 'דרך הוואדי', כי הוא מתאר דרך מוחשית של הליכה בוואדי קלט, במסלול שאהד כנראה הלך בו עד המקום שבו מצאו אותו. מפגשים עם המקום, האנשים, בעלי החיים, הטבע. במקביל, הוא מתאר את הדרך הפנימית שבה צעדתי כתוצאה מההליכה הזאת ומעצם עשיית הסרט".


במסגרת המחקר שערכה בדקה בכרך עשרים סרטי זיכרון שיצרו הורים שכולים וערכה ניתוח נרטיבי של תמות (נושאים). "כשהתחלתי להעמיק, ראיתי שיש בסרטים האלה שני סיפורים, ששזורים ומזינים זה את זה ולכל אחד תפקיד אחר. הראשון הוא הביוגרפיה של הנופל. ההורים רוצים לשמר את נוכחות הנופל בעולם, מה עוד שבדרך כלל הנופלים הם אנשים צעירים, שעדיין לא השאירו נוכחות והמשך אחריהם.

"אני התמקדתי בסיפור השני, הנרטיב של המספר. סיפור החיים דווקא של ההורה, בהקשר כמובן לבן. פתאום אנחנו רואים שהסרט מהווה פלטפורמה טובה להורה לספר מחדש את הסיפור שלו ולבנות המשכיות. אפילו להמשיך את הקשר עם הבן. להפוך את הקשר עם הבן החי לקשר מתמשך עם הבן המת. בדרך כזאת ההורה משאיר את הבן בתוך עולמו.

"יצירת סרט היא דרך להבניה מחדש של הכרונולוגיה הסיפורית. לכל אחד יש עבר, הווה ועתיד, ופה נשבר הרצף. יש החיים שלפני והחיים שאחרי, וכדי להשיג איזון צריך לגשר על השבר. הסרט מאפשר, דרך התהליך הסיפורי, ליצור קשר בין מה שהיה לבין החיים שאחרי. הוא מאפשר גם לעשות עיבוד של הטראומה, שהיא כל כך בלתי נתפסת, כל כך מחוץ לסדר הרגיל של העולם. לעשות אותה יותר קונקרטית, וכך להמשיך את סיפור החיים".


מה שהיא מכנה "פרק השבר" המופיע בסרטים מורכב מכמה נושאים. "האחד הוא טרום האירוע, או המפגש האחרון. ההורה משחזר את המפגש האחרון עם הבן, שלא חייב להיות האחרון ממש, אלא מה שהוא מסמן כפרידה. אמא אחת נוסעת בדרך שבה לקחה את בנה לתחנת ההסעה בפעם האחרונה ויש בשחזור החוויה משהו משקם. יש מי שיספר על טיול משותף שעשו חודשיים לפני מות הבן. אם אחרת מספרת על המחשבות האחרונות שחלפו בראשה לפני ששמעה על מותו, שזה סוג של 'מפגש אחרון מופשט', שמעל למקום ולזמן.

"נושא נוסף בפרק השבר הוא אירוע המוות, הבא לביטוי בסרטים במגוון דרכים כמו צילום הקבר, נר זיכרון, טיול המשפחות למקום שבו נפלו הבנים וכד'.

"קבלת ההודעה היא תמה נוספת, והמרכזית ביניהן. זו הנקודה בחיי המספר שבו מות הבן או הבת הופכים לחלק מחייהם. זהו רגע דרמטי, שפרופ' עמיה ליבליך מכנה 'הזיכרון שקופא בזמן'. אנשים מתארים את הרגע הזה בפרטי פרטים וזה עוזר להפוך את האירוע הכל כך לא הגיוני למשהו שיכול להיכנס לרצף סיפורי.

"נושא נוסף מעניין שחוזר על עצמו הוא המיסטיקה. בהרבה מאוד סרטים מופיע אספקט מיסטי. צירופי מקרים בלתי ברורים שמעל להיגיון, כמו עץ שנשבר בפתח בית ברגע שהבן נפל וכד'. ניתן להניח שתפקיד המיסטיקה לסייע במתן תחושה של שליטה בעולם, שיש מישהו שיודע את הסדר. דתיים יגידו שזו יד ההשגחה, אבל גם חילונים ינסו למצוא סימנים, וזה תומך תהליך משקם".לאחר שבנה אהד, שזה אך התגייס, נרצח לפני 19 שנה על ידי מחבלים בוואדי קלט (עם חברו הטוב אורי שחור), קטעה ד"ר בלהה בכרך מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית את עבודת הדוקטורט שלה והלכה ללמוד קולנוע, מתוך הבנה שהתחדדה שהחיים קצרים.

פרויקט הגמר שלה בבית הספר לקולנוע "מעלה" בירושלים היה סרט על האובדן. בעקבותיו באה עבודת דוקטורט שונה מזו שתכננה בתחילה, שכותרתה "סרטי זיכרון - נרטיב קולנוע והתמודדות עם שכול". "מצאתי הרבה דמיון בין השפה הקולנועית לשפה הטיפולית", היא אומרת, "וכן את התהליך התוך-נפשי, אותו עובר היוצר במהלך יצירת סרט. כל זה הוביל אותי למחשבה על הקשר והשילוב האפשרי בין סרטים לטיפול".

היא עצמה לא חשבה על סרט זיכרון, והיא לא מגדירה כך את הסרט שיצרה. "הוא עוסק יותר בהורה ובשכול. את הזיכרון הוא בונה מתוך הסימבולים של הסביבה והטבע. אני מגדירה אותו 'סרט מסע לירי'. קראתי לו 'דרך הוואדי', כי הוא מתאר דרך מוחשית של הליכה בוואדי קלט, במסלול שאהד כנראה הלך בו עד המקום שבו מצאו אותו. מפגשים עם המקום, האנשים, בעלי החיים, הטבע. במקביל, הוא מתאר את הדרך הפנימית שבה צעדתי כתוצאה מההליכה הזאת ומעצם עשיית הסרט".


במסגרת המחקר שערכה בדקה בכרך עשרים סרטי זיכרון שיצרו הורים שכולים וערכה ניתוח נרטיבי של תמות (נושאים). "כשהתחלתי להעמיק, ראיתי שיש בסרטים האלה שני סיפורים, ששזורים ומזינים זה את זה ולכל אחד תפקיד אחר. הראשון הוא הביוגרפיה של הנופל. ההורים רוצים לשמר את נוכחות הנופל בעולם, מה עוד שבדרך כלל הנופלים הם אנשים צעירים, שעדיין לא השאירו נוכחות והמשך אחריהם.

"אני התמקדתי בסיפור השני, הנרטיב של המספר. סיפור החיים דווקא של ההורה, בהקשר כמובן לבן. פתאום אנחנו רואים שהסרט מהווה פלטפורמה טובה להורה לספר מחדש את הסיפור שלו ולבנות המשכיות. אפילו להמשיך את הקשר עם הבן. להפוך את הקשר עם הבן החי לקשר מתמשך עם הבן המת. בדרך כזאת ההורה משאיר את הבן בתוך עולמו.

"יצירת סרט היא דרך להבניה מחדש של הכרונולוגיה הסיפורית. לכל אחד יש עבר, הווה ועתיד, ופה נשבר הרצף. יש החיים שלפני והחיים שאחרי, וכדי להשיג איזון צריך לגשר על השבר. הסרט מאפשר, דרך התהליך הסיפורי, ליצור קשר בין מה שהיה לבין החיים שאחרי. הוא מאפשר גם לעשות עיבוד של הטראומה, שהיא כל כך בלתי נתפסת, כל כך מחוץ לסדר הרגיל של העולם. לעשות אותה יותר קונקרטית, וכך להמשיך את סיפור החיים".


מה שהיא מכנה "פרק השבר" המופיע בסרטים מורכב מכמה נושאים. "האחד הוא טרום האירוע, או המפגש האחרון. ההורה משחזר את המפגש האחרון עם הבן, שלא חייב להיות האחרון ממש, אלא מה שהוא מסמן כפרידה. אמא אחת נוסעת בדרך שבה לקחה את בנה לתחנת ההסעה בפעם האחרונה ויש בשחזור החוויה משהו משקם. יש מי שיספר על טיול משותף שעשו חודשיים לפני מות הבן. אם אחרת מספרת על המחשבות האחרונות שחלפו בראשה לפני ששמעה על מותו, שזה סוג של 'מפגש אחרון מופשט', שמעל למקום ולזמן.


"נושא נוסף בפרק השבר הוא אירוע המוות, הבא לביטוי בסרטים במגוון דרכים כמו צילום הקבר, נר זיכרון, טיול המשפחות למקום שבו נפלו הבנים וכד'.

"קבלת ההודעה היא תמה נוספת, והמרכזית ביניהן. זו הנקודה בחיי המספר שבו מות הבן או הבת הופכים לחלק מחייהם. זהו רגע דרמטי, שפרופ' עמיה ליבליך מכנה 'הזיכרון שקופא בזמן'. אנשים מתארים את הרגע הזה בפרטי פרטים וזה עוזר להפוך את האירוע הכל כך לא הגיוני למשהו שיכול להיכנס לרצף סיפורי.

"נושא נוסף מעניין שחוזר על עצמו הוא המיסטיקה. בהרבה מאוד סרטים מופיע אספקט מיסטי. צירופי מקרים בלתי ברורים שמעל להיגיון, כמו עץ שנשבר בפתח בית ברגע שהבן נפל וכד'. ניתן להניח שתפקיד המיסטיקה לסייע במתן תחושה של שליטה בעולם, שיש מישהו שיודע את הסדר. דתיים יגידו שזו יד ההשגחה, אבל גם חילונים ינסו למצוא סימנים, וזה תומך תהליך משקם".