קורות חיים
בנם של דינה לאה ויצחק דוד. נולד ביום א' בטבת תשס"א (26.12.2000) בירושלים. אח לשירה, אשר, יעל, מיכה (צ'רלי), אסתר ואלישבע. נשוי לסיני.
יוסף מלאכי גדל בבית שמש, למד בבית ספר יסודי בעיר ובבית הספר התיכון "חורב" לבנים בירושלים. בחר לגשת לבגרות בהיקף חמש יחידות במתמטיקה ובמדעי המחשב והצליח מאוד בלימודיו, על אף שלא השקיע בהם מאמץ רב.
מילדות התעניין בצבא ובכלי טיס, ועוד לפני הגיעו לגיל בר מצווה רכש יחד עם אחיו רחפן, אותו נהג לקחת עמו כשיצא לטייל, לגלוש בים ולרכוב על אופניים בהרי בית שמש.
בתיכון, שיחק בקבוצת הכדורסל "אליצור בית שמש" והצטרף לקבוצת שחקני פריזבי (צלחת מעופפת), בה שיחק מדי יום שישי בקמפוס גבעת רם יחד עם אחיו ועם כמה מחבריו ובני דודיו. תמיד היה מוקף בחברים ובני משפחה, וחילק את זמנו בין הלימודים, החברים, המשפחה והספורט.
עם סיום התיכון, הצטרף למכינה הקדם-צבאית "בני דוד" ביישוב עלי שבהרי בנימין. הרב כרם ורטמן, רב מחנך, סיפר שהיה שקט, עקבי ויסודי, השקיע בלימוד התורה וחיפש משמעות, והדברים שלמד חדרו עמוק לליבו.
ביומן שכתב, הוסיף להעמיק בסוגיות שונות שהעסיקו אותו. כך, למשל, שאל: "למה ה' לוקח את הטובים תמיד?" והשיב: "מתי שהאנשים האלו מתים נגלה לעולם איזה אנשים מיוחדים הם, וזה עושה קידוש השם. הם הצדיקים מתים ומכפרים על עם ישראל. מובן שיש עוד סיבות נסתרות וגלויות".
בקטע נוסף שכתב, עסק במשמעותו של יום הזיכרון לחללי צה"ל: "יום הזיכרון – המטרה זה לא לבכות על מה שקרה ואיך שהיו אנשים גיבורים, אלא להבין שלכל אחד מאיתנו יש את היכולת והכוח לעשות מה שהם עשו, והם מעוררים אותנו לראות כמה כוח יש לנו".
ב-29.3.2020 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם ביחידת "דובדבן". חבריו לטירונות העריצו אותו וסיפרו שתמיד עזר לאחרים לפני שדאג לעצמו. הוא הביא לשירות את הנחישות, האחריות והיסודיות שאפיינו אותו, ולצד היותו לוחם, הקים את צוות הרחפנים ביחידה, הכשיר לוחמים רבים לתפעול הרחפנים ואפשר ליחידה להיעזר בהם לטובת זיהוי כוחות אויב והיערכות טובה יותר לקרב. חבריו לצוות מספרים שהביא עמו יכולות גבוהות, אך תמיד נשאר צנוע ומעולם לא נתן ליכולותיו ולהישגיו לעלות לו לראש. רב היחידה סיפר שגם במהלך השירות, מדי יום למד תורה והקפיד על לימוד בשיטת שניים מקרא ואחד תרגום.
עם תום השירות הסדיר, המשיך לשירות קבע ביחידה.
במסגרת תפקידו יצא ליותר ממאה מבצעים שונים ולא פעם מצא את עצמו בסכנת חיים. אביו סיפר כי באחת השבתות, כשחזר מפעילות מבצעית והגיע לבית הכנסת, עלה לברך ברכת הגומל. "באותה שבת", הוא מספר, "אח שלי התפלל באותו מניין, ולכן באופן טבעי שאל את יוסף על מה בירך ברכת הגומל. יוסף ענה בקיצור שבפעילות המבצעית ירו עליו. אני שאלתי בתמימות: 'אבל יוסף, אתה יוצא מדי לילה לפעילות מבצעית ותמיד יורים עליך?' והוא השיב לי: 'נכון, תמיד יורים עלי, אבל הפעם זה היה קרוב, שמעתי את שריקות הכדורים ליד הראש'. לאחר מכן, כנראה שיוסף ראה את התגובה שלנו, ולכן קיים דיון הלכתי עם חבריו האם נכון או לא נכון לומר ברכת הגומל בכל פעם שחוזרים מפעילות מבצעית. וייתכן שמצד הדין הדבר נכון, אבל הם סיכמו שלא לומר, על מנת שלא להפחיד אותנו, ההורים".
יוסף היה אדם שקט, צנוע וחייכן, אהוב מאוד על בני משפחתו ועל כל מכריו, בעל אישיות כובשת והתנהלות ערכית ומעוררת השראה. כל צעד שעשה בחייו התבסס על ערכי התורה, העבודה, גמילות החסדים והציונות שאותם ספג מיום היוולדו. הוא כמעט לא כעס, מעולם לא חטא בלשון הרע והצליח לסחוף גם אחרים להישמר מעוון ניבול פה. בכל פעם שדיברו לשון הרע בסביבתו היה קם, אומר: "זה לא הולך לקדם את בית המקדש" ויוצא.
הקשר שלו עם הוריו ואחיו היה קרוב וחזק, הוא ידע כיצד לשמור על הקשר ולטפח אותו ונהג להתקשר לכל אחד מבני המשפחה בשעה הנוחה ביותר עבורו. אל אימו היה מתקשר בימי חמישי בלילה, כשחזר מפעילות צבאית וידע שהיא ערה ממילא ועושה הכנות לקראת שבת. אל אביו, נהג להתקשר כשהיה ער לפנות בוקר, וידע שהוא מתעורר לתפילה. פעמים רבות התייעץ איתו בשאלות שונות, כמו מתי הוא יכול להניח תפילין אחרי שהיה ער כל הלילה.
אהבת הארץ והמדינה זרמה בעורקיו, אך מעל לכל אהב אהבה עזה את ירושלים. במשפחתו נהוג היה לעלות לרגל אל הכותל המערבי בכל חג ומועד, ומגיל עשר לקח גם הוא חלק במנהג, וצעד אל הכותל מבית הוריו שבבית שמש, מרחק של ארבעים קילומטרים, ברגל. גם כשהיה בצבא, הקפיד להגיע להתפלל בכותל בכל פעם שיצא לחופשה.
בתחילת אוקטובר 2022 נישא לסיני, אותה פגש במחנה קיץ בארצות הברית. בתחילה שמרו על קשר חברי מרחוק, וחודשים אחדים לפני שהחל שירות קבע התחילו לצאת. יוסף הרבה לספר לסיני עד כמה הוא גאה בה שעלתה לארץ לבדה. לאורך שנת הנישואים שלהם הוא שירת בקבע, אך הקפיד להיות בעל נוכח בכל רגע שהתאפשר. השניים נהנו לטייל יחד בשבילי הארץ ובמעיינותיה, אהבו זה את זו בכל ליבם, והשנה בה היו נשואים הייתה מהיפות והמאושרות בחייו.
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
את שמחת תורה חגג יוסף יחד עם אשתו סיני ועם כל בני משפחתו, בתפילה משפחתית גדולה בירושלים. בדרך חזרה מתפילת ערב החג, שוחח עם אחיו על הדרך בה כל אחד מהם יכול לסייע בהבאת הגאולה. יוסף ראה את תפקידו בהעמקה, בלימוד, בהגנה על עם ישראל ובהקמת משפחה.
על תחילת המתקפה, בשבת בבוקר, שמע בזמן התפילה בבית הכנסת. מאוחר יותר באותו יום היה אמור לצאת לפעילות מבצעית באזור יהודה ושומרון, אך במקום זאת החליט, כבר בשעה 9:30 בבוקר, יחד עם חברו לצוות, לרדת דרומה. הם הגיעו לקיבוץ כפר עזה בסביבות השעה 11:00 בבוקר. יוסף העלה רחפן לאוויר, זיהה נוכחות של עשרות מחבלים וכיוון את חבריו אל מוקדי הלחימה. הם נכנסו בארבעה רכבים ממוגנים, ספגו צרורות ירי כבדים והשיבו אש לעברם. בשלב מסוים, יצאו לחלץ פצועים והרוגים לאזור הפינוי, ומיד חזרו שוב לתוך הקיבוץ וחתרו למגע. באחד הרגעים, נתקלו במחבל שהתחזה למת, ויוסף חיסל אותו מטווח אפס לפני שהספיק לירות לעברם.
הכוח המשיך לחתור קדימה והגיע לשכונת הצעירים, אליה חדרו רוב המחבלים. בשלב מסוים, יוסף זיהה לוחם פצוע, חילץ אותו תחת אש יחד עם חבריו והגיש לו עזרה ראשונה ברכב הממוגן. הלוחם פונה משם במסוק וחייו ניצלו.
מיד לאחר החילוץ חזר הכוח אל תוך האש והמשיך לנהל קרבות עזים מול המחבלים. ליד אחד הבתים נורה טיל RPG לעבר הרכב הממוגן שהתחיל לעלות באש. יוסף ושאר הלוחמים פרקו מהרכב והמשיכו להילחם. שני רימונים נזרקו לעברם, יוסף צעק: "רימון", דילג שמאלה ונפל לארץ, ומאותו רגע לא ענה לקריאותיהם של חבריו, שהמשיכו להילחם פנים אל פנים עם המחבלים.
יוסף היה בגדר נעדר למשך כמה שעות עד שהגיעו חבריו לצוות, העלו רחפן לאוויר ומצאו אותו מחוץ לגדר של קיבוץ כפר עזה כשמחבלים גוררים את גופתו. כיוון שהמחבלים לבשו מדים, קשה היה להבדיל בינם לבין כוחותינו, אך בזכות הציצית שיוסף הקפיד תמיד ללבוש הצליחו לזהותו. כוח של גולני הוקפץ מיד למקום ברכב משוריין וחילץ את גופתו.
רב-סמל יוסף מלאכי גדליה נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים ושתיים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי הר הרצל בירושלים. הותיר אחריו אישה, הורים, שני אחים וארבע אחיות.
סיני, אשתו, ספדה לו: "יוסף. יוסף שלי. קשה לדעת איפה להתחיל. שום דבר שאומר לעולם לא ישקף אותך במלואך, לעולם לא אצליח לתאר במילים את הגדולה, הטוהר, הגבורה שלך... אנשים כל הזמן שואלים אותי מה אני צריכה ואני אומרת שאני לא יודעת, אבל אני יודעת. אני צריכה אותך. את הידיים הגדולות והחמות שלך. את איך שאתה שר בזמן שאתה שוטף כלים, את איך שאתה מקניט אותי על זה שאני לא מסוגלת לקפל את הכביסה בחדר אחד בזמן שאתה שוטף כלים בחדר השני. אתה ואני יודעים – אנחנו פשוט היינו חייבים להיות קרובים. כשהיית בבית, לא יכולתי להתרחק ממך... נתת לי כל מה שיכולתי לבקש ויותר. לימדת אותי כל כך הרבה. אני ממשיכה לכתוב כי אני לא רוצה לסיים ולהיפרד, זה לא יכול לקרות. אבל אני יודעת, אני יודעת שאתה תמיד איתי".
אחיו הגדול, אשר, ספד לו: "אחי, נכנסת קדוש ויצאת קדוש... אני הרבה פעמים בחיים יודע מה אני אמור לעשות, אתה לא רק שידעת, גם קיימת. ללמוד, ללמד, לשמור, לעשות. בדיוק בשבת האחרונה שהיינו ביחד, רציתי לשחק איתך פריזבי ברחוב, אבל אתה כמובן היית בחברותא שלך, למדת. קבעת עיתים לתורה... למדת בכל רגע פנוי, תוך כדי שגרה של פעילויות, יום-יום, לילה-לילה. סיכון יומי, שום דבר לא עייף אותך, זה לא יאומן... הייתי אחיך הגדול, מורה שלך, מדריך ומאמן שלך, אתה החבר הכי טוב שלי ושל אחיך צ'רלי. ובסוף אני לא הגעתי לקרסולי רגליך... כמה כיבדת את הוריך, איך אהבת לשמוע את דברי התורה המורכבים והארוכים של אביך ולדבר איתו על הסוגיות בגמרא שלמדת... פעלת בגבורה ונחישות, חטפתם אש כבדה והמשכת להילחם, לא חשבת על עצמך ולא היססת לרגע... בני אדם מתים, מלאכים לא מתים. לכן אני בטוח שאראה אותך שוב".
אחיו, צ'רלי, ספד: "צר לי עליך אחי יוסף מלאכי, נעמת לי מאוד. אין מילים, אין תווים, אין אותיות. רק קול בכי נורא... פשוט אוהב אותך במלוא מובן המילה... תמיד היית שם איתי מרחוק ומקרוב, תמיד התעניינת בכל מה שעשיתי, דחפת אותי קדימה במילה קטנה, בבקשה צנועה, רק בהיותך אתה... אני מתגעגע, פשוט מתגעגע אליך, לחיוך, לשמחה, לחיות... פשיטות ותמימות היו חליפותך, עשית רצונן פשוט. אוהב אותך ומתגעגע מעומק הנשמה".
"אמרו שזה זמן פרידה, אבל איך אפשר", כתבה אחותו, שירה. "הפרידה הפיזית נכפתה עלינו, אבל לא תהיה פרידה בנפש. אתה חרוך בנשמה ובלב שלי... היית כולך אור, ילד בלונדיני עם עיניים זוהרות... הפעמים הרבות שקפצת, השתוללת ואז נפצעת, ואבא לקח אותך שיתפרו אותך בפעם המי יודע כמה. אני גם זוכרת את האהבה שלך לספרי התורה שאספת... הכנו לך ארון קודש עם פרוכת כדי שתוכל לשחק איתם ולשמור עליהם... עשרים ושתיים שנים של זיכרונות אינסופיים. הרגעים והחיים איתך היו יפים, צר לי שכרגע הזיכרונות גורמים לנו לכאב עמוק כמו תהום... אתה תמיד בחרת בחיים. לא ברור איך המוות תפס אותך. אבל אני מבטיחה שנדאג שאנחנו כולנו נמשיך לבחור בחיים, ולא סתם בחיים. בחיים מלאים ושמחים כפי שאתה רצית לחיות אותם".
"הכול התחיל במסלול שכבר מהרגע הראשון זיהינו משהו מיוחד... כוח שאין באחרים", כתב חברו לצוות. "כוח עצום של נתינה, אהבה, צניעות, חוזקה והכול בשקט, בלי רעש ובלי צלצולים. כבר מהרגע הראשון המפקדים אמרו להיות כמו גדליה, רצו פשוט שנחקה אותך יוסף... כי אתה יוסף, תמיד היית קופץ על העבודה הכי קשה, תמיד היית עונה 'כן' לכל משימה, לכל התנדבות ולכל עזרה, ואז חושב על מה צריך לעשות. בתור מישהו שהיה הצמד שלך כל המסלול, שעבר איתך כל כך הרבה חוויות, אני יכול להגיד שמילים לא יצליחו להביע את העוצמות שלך ואת הייחודיות שלך. ייחודיות של רק טוב, אהבה ועזרה לזולת. אני בטוח שאם היית פה לידי עכשיו, עם כל הצניעות שלך, היית מובך מתוך צניעות ואומר לי 'די, די אני כלום, אני כמו כולם'. אבל אתה לא כמו כולם יוסף, כי אם כל אחד היה לוקח תכונה אחת שלך, רק אחת... היינו טובים הרבה יותר".
יוסף הונצח בספר דיגיטלי בשם "זיכרונות מגיבור", המאגד סיפורים ותמונות מתחנות חייו השונות.
במסגרת המיזם "מלחמה של גיבורים", המתווך את סיפורי הגבורה של הלוחמים לילדים, נכתב לזכרו הסיפור "יוסף והרחפן".
בנאום בפני בית הלורדים, הבית העליון של הפרלמנט הבריטי, סיפר ג'סטין וולבי, הארכיבישוף מקנטרברי, על גבורתו של יוסף, שלו אזרחות בריטית. הארכיבישוף קרא לפרלמנט הבריטי להכיר רשמית בגבורתו, וסיפורו סוקר בהרחבה בתקשורת הבריטית.
אביגיל שינפלד הלחינה וביצעה לזכרו של יוסף את השיר "אור חדש", שאת מילותיו כתב אחיו, אשר. השיר ניתן להאזנה ביוטיוב.
בפודקאסט "The Koren Podcast" הוקדש פרק לסיפורו של יוסף, בהשתתפות אביו, יצחק דוד, ואחיו אשר וצ'רלי. הפרק, שנקרא "יום הזיכרון – יוסף גדליה הי"ד", ניתן להאזנה בפלטפורמות הפודקאסטים השונות.
עמודים לזכרו, הכוללים תמונות וסיפורים שונים של חבריו ובני משפחתו, נפתחו באתר Memoriz.plus ובאתר remember.bio. עמוד נוסף לזכרו נפתח באינסטגרם תחת השם remember_yosef_guedalia.