קורות חיים
אורי, בן גאולה ומרדכי, נולד ביום י"ט בטבת תשי"ג (6.1.1953), בירושלים. הוא למד בבית-הספר העממי על-שם לוריא עד גמר כיתה ו', ומכיתה ז' ועד לסיום לימודיו בבית-הספר התיכון, למד בבית-הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים במגמה ביולוגית.
המורה שלו לתנ"ך כתב להוריו אחרי מותו: "אני מרבה לחשוב על אורי ובכל פעם עומדת לפני עיניי תמונה של בחור נפלא מכל הבחינות. הוא היה מוכשר, בעל ידיעות רחבות והתעניינות אמיתית. גם היה צנוע, נעים הליכות ומקובל על הכל. כולנו אהבנו אותו מאוד והערכנו אותו. אורי היה יקר לי מאוד". זה בדיוק היה הרושם והזיכרון שהשאיר בכל מי שפגש בו. צנוע ושקט ומלא אהבת הבריות. נתמזגו באישיותו רצינות עם עליצות וקשיחות עם רגישות. הוא היה רגיש מאוד לערכים כגון צדק, יושר ושוויון. מגיל צעיר נאלצו כל ילדי השכונה לשחק על פי הכללים שהתאימו לערכיו, אחרת לא ניאות לשחק אתם, וכיוון שהיה אהוב על הכל, מילאו את רצונו ובלבד שישחק עמם.
אורי היה קשור מאוד אל בני משפחתו, ובעיקר אל אחיו ואחותו. היו להם הרבה אהבות משותפות ולכן בילו את מרבית זמנם הפנוי יחדיו. עם אחיו הגדול למד באותו בית-ספר תיכון והיה חבר באותו שבט בצופים, ואת אחיו הקטן נהג לקחת עמו בסיוריו הרבים בפינות החמד של ירושלים. שני אחיו העריצו את המרץ הרב התוסס בו, שתמיד ניצל אותו כדי לעזור לזולת. עם זאת מעולם לא שמעו מפיו דבר כגון: "אין לי זמן", או "עכשיו אני עסוק".
מלבד אהבתו למשפחה היו לאורי עוד שתי אהבות גדולות: פעילות ספורטיבית ופעילות בשבט הצופים "מודיעין". הוא שיחק בכדורסל בקבוצת "הפועל" ירושלים ובמשך הזמן אף שימש בתפקיד ראש-הקבוצה. ישראל ברלינסקי, שהיה מאמן הכדורסל של אורי ב"הפועל" סיפר: "אורי היה בא לאימונים במשך שנתיים, החל מגיל שש עשרה. הוא היה דתי בקבוצה לא דתית ולמרות זאת הוא הצליח להפוך למספר אחד בקבוצה. כשהיה צריך לומר משהו לחבר'ה, לארגן להשליט משמעת-זה היה אורי. הייתה בו מוסריות, אחריות ורצינות ובעיקר-רגישות, שקשה למצוא אצל ילדים בני שבע עשרה.
בהגנה בכדורסל התבלטו תכונות האופי שלו: בגרות ובשלות בצד עקשנות לא לוותר "עד הסוף".
לתנועת הצופים הצטרף כשהיה תלמיד בכיתה ה'. הוא החל את דרכו כחניך בגדוד "לביא-יובל" והצופים "נכנסו לו לדם". הוא היה פעיל בוועדות השונות, ובמחברת הגדוד היה תמיד ברשימת חברי המועצה.
בהיותו בן חמש עשרה, החל להדריך קבוצה בגדוד "החורש" ולאחר שנה כבר היה ראש גדוד. אורי התייחס לתנועה ברצינות רבה. ההדרכה הייתה לגביו חובה, עבודה רצינית ולא שעשוע. הוא הקפיד על הופעה בבגדי חאקי ודאג שהפעולות תהיינה מוכנות מראש.
לקבוצתו הראשונה קרא "ירמי", על שם ירמי מהצנחנים, שאורי העריצו מאוד, וראה בו דמות מופת.
אורי התעניין בתולדות ארץ ישראל ועם ישראל וקרא הרבה בתחום זה. ברבות הימים נעשה מומחה ובקיא במהלכי קרבות במלחמות ישראל וידע פרטי פרטים על מעללי יחידות מובחרות בצה"ל. כשהגיע מועד גיוסו לא היה לו ספק לגבי הדרך שיבחר בה. אורי גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1971 והתנדב, בעקבות אחיו הבכור, לסיירת שריון.
לאחר הטירונות, עבר קורס-יסוד בסיור, וכיוון שהצטיין כסייר, נשלח מיד לקורס מש"קי-סיור. למרות שאחיו היה מפקדו הישיר בקורס זה, הקפיד אורי שלא לתת פתח כלשהו לאפשרות, שייעזר על-ידי אחיו. לאחר שסיים את הקורס בהצלחה רבה, חזר ליחידת-האם שלו ומיד הכירו מפקדיו בעובדה, שנוסף על היותו חייל מעולה, הרי הוא מסוגל גם להיות מפקד מצוין. הם מיהרו לשלוח אותו לקורס קצינים וגם אותו סיים אורי בהצטיינות. הוא חזר לסיירת השריון ומונה למפקד סיור שריון.
אורי היה מיוחד בין "החברה", משום שהיה דתי יחיד בין חילוניים, אבל הדבר לא הפריע לו: הוא דרש מעצמו ולא מאחרים: תמיד השתדל לקיים את המצוות, אך לא השתמש בהן כתירוץ להתחמקות מחובות.
כאשר יצא למלחמה סירב לאכול עד צאת יום הכיפורים.
במלחמה השתתף אורי בקרבות הבלימה ברמת הגולן, כמפקד מחלקת סיור. ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) נתקלה מחלקתו במארב נ"ט. כששמע בקשר שחבריו זועקים לעזרה מיהר ונכנס פנימה לתוך בוקעתה לחלץ פצועים. בהגיעו למקום הוא נפגע מפגיעה ישירה של טיל ונהרג.
במותו המשיך אורי את דרך חייו: עזרה לזולת, לחבר בצרה, גם במחיר חייו: הליכה עד הסוף בלי גבולות.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבהר-הרצל. השאיר אחריו הורים, שני אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן.
בספר מיכה פרק י' פסוק ח' כתוב: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך"
את שלושת התחומים המרכזיים בחייו של האדם שמזכיר מיכה הנביא זכה אורי ליישם בחייו הקצרים והמלאים: צדק, יושר, אהבת האדם ונתינה לכלל ללא סייג וגבול, וכל זאת בצניעות טבעית ובפשטות אמיתית. במכתב למשפחתו כתב יעקב שפקמן, חברו לקורס קצינים: "אם היה צריך לכתוב באנציקלופדיה של האנושות את שמם של הגדולים שבינינו, היו מתחילים באורי מור יוסף ז"ל, ולא בגלל ששמו מתחיל באות א', אלא בגלל שהוא היותר מכולם, ואליו צריך לשאוף ולרצות. אין לי ספק, שהא האדם הכמעט יחיד, שרצה להבין את הזולת יותר ממה שניתן".