קורות חיים
בתם של רינה מלכה וברוך שלום. מיכל נולדה בירושלים בכ"ז בניסן תשכ"ג (21.4.1963). אחות קטנה לטליה.
מיכל הייתה בולטת ביופייה ובערנותה יוצאת הדופן, ומרגע היוולדה הציפה את כולם באור. אימה כינתה אותה "ביז'ו" - תכשיט בצרפתית. היא הייתה ילדה שמחה ועליזה שהרבתה לצחוק ושפעה שמחת חיים. כישרון השירה שלה ריגש את לבבות קרוביה, ונטייתה לבלוט ולהשמיע את קולה כבר מגיל צעיר הרשימה את כולם. הגננת אמרה שללא ספק תצא ילדה זו מוצלחת.
כניסתה לבית הספר היסודי (בית הספר ע"ש משה שרת, קריית משה, ירושלים) מתוארת כחלקה, נטולת בכי או קושי. אחותה מספרת כיצד ברגע הגיעהּ לפתח בית הספר, מלווה בהוריה, אמרה להם "שלום" וצעדה פנימה בבטחה. מיכל השקיעה מאוד בלימודיה ושקדה עליהם רבות. היא עשתה זאת על דעת עצמה, ללא צורך בשידולים מצד הוריה. היא גילתה עניין מיוחד בשיעורי התנ"ך, שהוקסמה מסיפוריו, וכן בשיעורי המלאכה, בהם כה היטיבה לארוג.
לצד הצטיינותה בלימודים, פיתחה לעצמה גם מספר תחביבים. מגיל שש החלה לרקוד בלט. קסמם של הספרים לא חלף על פניה, וכבר מגיל צעיר תוארה כ"תולעת ספרים". התחבבו עליה במיוחד ספרי השירה, ששירים מתוכם אהבה לנתח. כן אהבה להעשיר את ידיעותיה על ידי קריאה באנציקלופדיה. גם את כישרון המוזיקה לא זנחה, ולמדה לנגן בגיטרה. המורה התפעל ממנה ושיבח את כישרונה. ילדה מוכשרת זו הביאה נחת להוריה. תוארה כילדה צייתנית, מדויקת וקפדנית, מעוררת התפעלות ממש, תכונות שנשארו עמה עד יומה האחרון.
כבר מגיל צעיר נודעה מיכל בחכמתה, שמשתקפת בסיפור שהיה מסופר בביתה גם שנים אחר כך: טרם כניסתה לכיתה א' נערכה לה שיחת היכרות עם מנהלת בית הספר. כשנשאלה בשיחה מי בחר את שמה, ענתה: "איך אני יכולה לדעת אם הייתי בבטן?" תשובה זו סומנה כמעידה על חכמה ותבונה.
מספרים כי כה מיוחדת הייתה אותה הילדה, עד כדי שאימה, רינה, נודעה בשכונה כ"אימא של מיכל", ואפילו אחותה, טלי, מעידה כי אף שהייתה האחות הגדולה תמיד ידעה שמיכל היא המיוחדת מביניהן. היא מוסיפה: "התגאיתי באחותי".
כשהגיע זמנה לעלות לתיכון התקבלה מיכל לבית הספר התיכון ע"ש מיי בויאר, בית ספר נחשב, שבאותה העת היה ידוע ברמתו הגבוהה. גם שם המשיכה להשקיע ולהצטיין. מאז ומעולם הייתה מיכל אדם שחושב קדימה, כך שהשקעתה בלימודים והחשיבות הרבה שייחסה להם נבעו מתוך מחשבה על לימודים אקדמאיים בעתיד. כזאת הייתה באופן כללי, אדם חדור מטרה שמסמן לעצמו יעדים ולא מוותר עד הגיעו אליהם.
לימודיה לא מנעו ממנה להמשיך לרקוד, ואף להיפך: פעמים רבות אמרה שהריקוד מרגיעהּ ומניח את דעתה, דבר העוזר לה להיות מרוכזת ורגועה יותר עת היא לומדת. היא התקבלה ללמוד אצל רקדנית ידועה בלהקת ג'אז נחשבת, ארבע פעמים בשבוע, לצד עומס הבגרויות. באותה העת גילתה מיכל גם את חיבתה לקולנוע, ואחותה מספרת איך הייתה חוזרת מבית הקולנוע, אחוזת התלהבות, מספרת ומנתחת במשך שעות את הסרטים שראתה.
מיכל סיימה את התיכון בהצטיינות ללא קושי רב, והנה הגיע זמנה להתגייס לצה"ל. את שירותה הצבאי מילאה כמש"קית ת"ש וח"ן בעין יהב שבדרום הרחוק, נקודה שאותה כה אהבה בשל אקלימה החם. כמו כל דבר, גם את תפקידה הצבאי מילאה על הצד הטוב ביותר. במקביל חשבה על העתיד וכבר החלה ללמוד למבחני הכניסה לאוניברסיטה.
מאמציה השתלמו, ומיכל התקבלה ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית, אחת מבין מאה ועשרים שהתקבלו מכל הארץ. מסופר כי מהידיעה בדבר קבלתה התרגש אביה עד דמעות. שם, באוניברסיטה העברית, נתקלה מיכל לראשונה בקושי לימודי אמיתי. אך היא מעולם לא הייתה מאלו שעבודה קשה עצרה בעדם, ובסופו של דבר, לאחר השקעה רבה, התמודדה עם האתגר וסיימה את לימודיה בכבוד בשנת 1987. שנה לאחר מכן קיבלה את רישיונה, והנה מיכל עורכת דין.
מיכל התגייסה למשטרה, ליחידת תביעות ירושלים, בשנת 1990 ועבדה כתובעת פלילית. היא התמחתה בתחומים רבים, בהם גם רישום פטנטים, דיני אינטרנט ורשת, גישור במשפחה ותעבורה. אחרי כמה שנים עברה לשרת כתובעת ביחידת תביעות התעבורה של משטרת ישראל בירושלים.
בשנת 1998 נישאה מיכל ליחזקאל פוסטול. בני הזוג גרו בירושלים עם שני ילדיהם: הבת מיה נולדה בשנת 2002 וכשנה וחצי לאחר מכן, בשנת 2003 נולד הבן יהלום.
"היית האימא הכי טובה שאפשר לבקש", סיפרו ילדיה של מיכל, "טיפלת בנו בחריצות רבה, עזרת, תמכת ונתת חיזוק. היית רגישה וחרוצה. אמרת שיש לנו ולך אופי דומה מכיוון שגם את, כמונו, אוהבת להשקיע ולהצליח בכול".בראשית אוקטובר 2016 זכתה מיכל להשתתף בחגיגת בר המצווה של בנה יהלום, שבוע אחר כך היא נפטרה.
רב-פקד מיכל נפלה בעת מילוי תפקידה ב-ה' בתשרי תשע"ז (7.10.2016), לאחר מאבק נחוש בן כשבע שנים במחלת הסרטן. בת חמישים ושלוש בנפלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. מיכל הותירה אחריה בעל, שני ילדים, אם ואחות.ספדו למיכל ילדיה, מיה ויהלום: "לדבר. לפחות בכל הנוגע אלייך, אימא, נראה כאילו יש לנו הרבה על מה לדבר, הרבה מה להגיד, הרבה. אז למה כשאנו מנסים לבטא את זה בכתב פתאום הכול נעלם, פתאום אין כלום? לא, זו לא דרך נכונה לתאר זאת. זה לא שהכול נעלם, זה בלתי אפשרי. הזיכרונות תמיד יישארו איתנו. אלו פשוט זיכרונות שהמקום היחידי בו הם יוכלו להתבטא במלואם הוא הראש שלנו, הלב שלנו, בתוכנו. אלו רגעים מיוחדים, אפילו קסומים אפשר לומר, כאלו שאי אפשר לבטא במילים. פו הדוב, דמות שתמיד אהבת אימא ושאמרת שיש לכולנו הרבה מה ללמוד ממנה אמר 'לפעמים הדברים הקטנים ביותר תופסים את המקום הגדול ביותר בלב'. הלב שלנו אכן מלא בדברים הקטנים, הפשוטים ועם זאת הקסומים, שעשית, שאמרת, שהיית. הרגעים האלה תמיד ימלאו מקום בלב שלנו, ואנחנו מניחים שזה המקום שבו הם יישארו ... מאז שהיינו ילדים קטנים בגיל הגן היית נפרדת מאיתנו כל בוקר בטקסט קבוע, שלא ויתרנו על אמירתו גם כשגדלנו, אפילו עד הימים האחרונים. הטקסט מסתיים במילים 'אתם המתנה של אימא'. היום אנו נפרדים ממך, אימא, ונאמר 'את המתנה שלנו'".ספדה למיכל אחותה טליה, בשמה ובשם האם רינה: "כמה קיוויתי שהרגע הזה לא יגיע, הרגע שבו ניפרד ככה באמצע החיים. איך בכלל אפשר להיפרד מאחות כל כך מיוחדת, מטוב הלב והנתינה, מהענווה, משפע החוכמה ומבהירות המחשבה שלך? מאחות שעמדה לצידי, תמיד חיזקה ויעצה, מהשיחות היומיומיות בינינו שהכילו הכול, שתמיד בסיומן הרגשתי שזכיתי? כל דרכך היא המחשה חיה מה יכול אדם לעשות מבלי לוותר, בהתמדה ובכישרון. מילדותך תמיד בלטת, הצלחת בלימודייך, הצטיינת בכול ביושר ובמסירות. אין דבר שלא הצלחת בו, גם אם לפעמים היה קשה ... הותרת אחרייך שובל של עשייה שלא יסולא בפז ואנחנו מבטיחות לשמר אותו. הותרת אותנו - את אימא ואותי - המומות, כואבות ודואבות. אבל תמשיכי להיות איתנו תמיד. אנחנו אוהבות אותך ונוצרות אותך לנצח בליבנו".
ניצב משנה שרית פיליפסון, עו"ד ספדה למיכל: "לפני שבע-עשרה שנה נפגשנו לראשונה כשהגעתי לתביעות תעבורה. קידמת את פני בחיוך. הרגעת שהלימוד יהיה קל ובעיקר שאת נמצאת כאן לכל שאלה או התלבטות. כזאת היית מיכל יקרה, מכילה ומכוונת כל מי שזקוק לעזרה ולתמיכה. לימדת אותנו מה המשמעות של נחישות וכוח רצון, של אהבה ושל נתינה ושל המשפחה. משטרת ישראל ניצבת מול אתגרים משמעותיים ... את מיכל ניצבת בחזית העשייה עם כל כתב אישום בתיק תאונה. עם הופעתך בבית המשפט הצלת את מי שיכול היה להיות ההרוג הבא. אנו מחלקת התביעות, אגף התנועה ומשטרת ישראל כולה נחבק את המשפחה ונתמוך ונשאב חיזוק והשראה שהותירה מיכל בלכתה".
רב-פקד לינדה ג'רבי, עו"ד ספדה למיכל: "אנחנו נפרדים ממיכל שלום פוסטול ז"ל והכאב הוא גדול. צער וכאב עמוק ממלאים אותנו על האבדה העצומה ... מיכל הייתה מעמודי התווך של היחידה ואחת התובעות הוותיקות ביחידה והכאב נוגע לכל אחד מאיתנו אישית. מיכל הייתה אדם מיוחד, אמא ואישה למופת. חכמה, חרוצה, נחבאת אל הכלים, מאירה ומשרה שלווה על סביבתה. מיכל נאבקה במחלה שאחזה בה במשך מספר שנים לא מבוטל והיא עשתה כן על אף שהכאב היה כבד מנשוא, תוך חריקת שיניים מבלי להתלונן, מודה על כל רגע ומשדרת אופטימיות. מיכל ראתה בשירותה במשטרה חלק חשוב וחיוני בתהליך החלמתה והיוותה לכולנו אות ומופת לרוח, ללחימה ולמאבק בלתי מתפשר. מיכל היוותה אבן שואבת לכולנו, מחזקת, מפרשת, מכניסה לפרופורציות. כן, היפוך על היוצרות, תחת שאנו נחזקה יצאנו מחוזקים. .. מיכל אנו ננצור את זכרך ודמותך לעד. אנו ננצור את המורשת שהותרת, מאבק בלתי מתפשר לא להרים ידיים, לראות את חצי הכוס המלאה, הטוב בכולם, אופטימיות ותקווה".
מיכל מונצחת ב"גלעד-לזכרם" - אתר ההנצחה לחללי משטרת ישראל, בו ניתן להדליק נר לזכרה. בנוסף, היא מונצחת באנדרטת חללי המשטרה שבמכללה הלאומית לשוטרים בבית שמש.