אברהם בן-ציון אלתר גופשטיין ז"ל

קורות חיים

אברהם בן-ציון, בן יהודה לייב, נולד בתרס"ו, (1906) בווילנה, ליטא. בילדותו נקרא בן-ציון, אך משום שהיה חולני הוסיפו לשמו את השם אלתר - סגולה לאריכות ימים.

עוד בהיותו נער בווילנה שאף לעלות לארץ ישראל וארגן קבוצת חלוצים שעלו לארץ בקושי רב, עם תעודות מזויפות. בארץ התגורר בראשונה בחוסר כל בשפת הים, ובמשך הזמן עבר לשכונת שערי פינה בירושלים והתפרנס כחייט.

בגיל 24 נשא לאישה את מרים לבית כהן, ונולדו להם חמישה ילדים: אהרון, שרה, יהודה, רבקה ואליעזר.

בן-ציון, איש צנוע ושקט, נהג לומר גם בתקופות של מחסור חמור בבית, "לא חסר לנו מאומה". כאשר שמע שכל משפחתו הושמדה בשואה, דבק עוד יותר בפעילותו בהגנת הישוב, כחבר ב"משמר העם". הוא היה נוהג לומר, שהוא מוכן למות למען שחרור המולדת, ובערב, עייף וייגע, היה מספר על הנסים שאירעו לו במשך היום ומברך ברכת הגומל.

בתו, שרה נמט, כתבה אודותיו בשנת 1950. האב סרב לישון במקלט, היא מספרת: "אבי לא רצה אף פעם לישון במקלט. הוא היה אומר שהגורל רודף את האדם ואין להסתתר ולברוח ממנו. למרות כל הנסים, הגורל המר רדף אחריו והשיג אותו. בשבת, בהיותו בתפקיד, שמע והנה נפל פגז בבית הכנסת ומיד בא לעזור ובאותו זמן, בהגיעו, נפל פגז שני והתפוצץ ורוב האנשים שעמדו במקום או נפצעו או נהרגו ובהם אבי שנהרג מרסיסי הפגזים."

הדבר אירע בשבת כ' באייר תש"ח (29.05.1948) בבית הכנסת בשכונת בית ישראל בירושלים, בעיצומה של המערכה על העיר שהחלה מיד עם הקמת המדינה. 17 יהודים נהרגו מהפגזות באותו יום, בהם בן-ציון.

יום למחרת נפל גם בנו הבכור, אהרון, רק בן 17, שהיה חבר ההגנה ונפגע מאש ירדנית בעמדת נוטרדאם, מול חומת העיר העתיקה.

בן 42 היה בן-ציון במותו. הותיר אחריו אישה, שני בנים ושתי בנות.

האב והבן הובאו לקבורה זמנית בבית העלמין הארעי בשיח באדר, זה לצד זה. לאחר כמה שנים הועבר בן-ציון למנוחת עולמים בהר המנוחות בירושלים. אהרון בנו הועבר לבית העלמין הצבאי בהר הרצל.