אנחנו כאן לכבד את זכרו של מאיר מקס בינט ולציין 70 שנה למותו של אבי בכלא בקהיר בגיל 37 לאחר כחמישה חודשי חקירות ועינויים, אבל בעצם, בפועל רק כ – 20 שנה מאז שהחלטתי שמגיע לו זיכרון ושכדי שיהיה "בלתי נשכח", צרור בצרור החיים ולא רק שלי (כי הרי גם אני לא בת אלמוות) עלי להתחיל לפעול ביתר שאת ומרץ כדי שקיומו נוכחותו זכרו ופועלו יעלו על פני השטח. למסע הזה הצטרפו בשנים האחרונות בנאמנות דודו ואהרל'ה והתמריץ ניתן ע"י האנדרטה ששקיימת מינואר 2017 בזכות ברוריה זמיר גיל ברנר והפסל ויובל לופן.
70 שנה עברו מ "עסק הביש" שאבי היה קורבן שלו קודם כל בגלל התעלמות מחובת המידור הסודיות וההפרדה המוחלטת שהם עקרונות ראשוניים והכרחיים בריגול ואחרי שסיים את חייו - הצורך בהסתרת זהותו של בינט עד שחזרו אחרוני נידוני קהיר. חוץ מזה שהפסדתי אבא, הוריו - בן (אביו לא החזיק מעמד מצער ואחרי שנה נפטר וכך הפסדתי גם סבא) , אמי - בן זוג וחבר - בינט היה אדם מוכשר וערכי שיכול היה להיות לו עתיד של עשייה הגשמה ותרומה למען הכלל והמדינה . בינט כתב על פתק שנמצא ליד גופתו כשהחליט לסיים את החייו " מכל מה שרציתי לתרום לעולם טוב יותר – מישל היא עכשיו תרומתי היחידה. "זה נשמע מאוד מחייב אבל ממרום גילי יודעת שגם אני יכולה להחליט איך לפרש ומה לעשות עם זה.
אני בדילמה וקושי להעמיד אותו השנה במרכז ואפילו אם רק בטקס זה, לשעה קלה לאור האסון שעברנו השנה שתחילתו באותה שבת ארורה של ה 7.10. שנה שעברה בכלל לא הייתי מסוגלת לתת לו איזכור כאן ואמרתי לדודו - לא מתאים, נעזוב אבל החיים ממשיכים וכך גם הצורך לתת מקום ופנים למאיר בינט.
לא זוכרת בבגרותי מתי כאבתי ובכיתי כל כך הרבה - על החטופים ומשפחותיהם, הנרצחים, אלה שבשבילם זה היה יכול להיגמר אחרת הנופלים, הפצועים ומשפחותיהם אנשים שאיבדו כל - כך הרבה והם בתחילת דרך הסבל וההתמודדות . רואה ושומעת חדשות אירועים וסיפורים ומתקשה לעמוד בזה ובלתי נמנע ממני - גם אחרי כ"כ הרבה שנים להשוות. ההפקרה, החטופים הניתוק וההתעלמות מאחריות של הנמצאים בראש הפרמידה (במקרה עסק הביש גם הקודקודים הצבאיים). ברור שהשוואה לא אומרת שהכל דומה.. אמי הסתובבה איתי חסרת אונים, מוטרפת מדאגה ומחוסר ידיעה, בודדה אמנם רוב התקופה באירופה אחרי שאבי נתפס ועד שנודע לה שהוא שם קץ לחייו. לא ממפקדיו ושולחיו אלא מיצחק אברהמי חבר בית השיטה שהיה כתב בעיתון. 12 שעות אחרי הגיע גיבלי ואחד מעוזריו. לא הביעו צער רק אמרו "אבל חייתם חיים טובים" (ציטטה ג'ין).
ומי אני , מישל – מיכל בלי הסיפור שלי? אז זאת כנראה הצלקת שהזמן לא מוחק, היא כנראה עדיין כאן אבל הטיפול שנותנת לה - היא ההתמודדות שלי עם העבר וההווה של נפתולי החיים.
מאז האסון של ה 7.10.2023 באמצעי התקשורת למדו לתת מקום לנופלים לנרצחים לחטופים כשהשאלות "מה אתה יכול לספר עליו" מה היית רוצה להגיד לו, מה חשוב לך שנדע עליו, שנקח ממנו, שנזכור ואם זה חבר - ספר לי על ההכרות שלך עם..... - חוזרות והפכו לפרוטקול של המראיינים וחושבת שהדרך הזאת של להזכיר כדי לזכור ולהעריך - נכונה.ומכניסה לתודעה. בינט לא זכה ולכן אנחנו פה שיהיה כאמור גם הוא "בלתי נשכח"....
לצערי מאיר בינט נשאר הנוכח הנפקד ואם חשבתי לתומי שאחרי שאחרוני אסירי "עסק הביש" שוחררו מהכלא והגיעו ארצה ב 1968 ימצאו לנכון - הרשויות הרלוונטיות, מפקדו, חבריו מהגדעונים מהמודיעין להוציא אותו מה"סוד", מהסתר - לא כך היה, הוא נשאר מתחת לפני השטח כשאני מתכוונת בזה כפשוטו וכמשמעו.
תודה רבה במיוחד לאהרל'ה דודו שבלעדיהם הטקס לא היה מתרחש, לגיל ירון ענת אלכס יצחק בוצר הצלם , לגדעון מיטשניק, ליובל חלמיש מנכ"ל המלם לאלה ופרופ נחם מקרן נדוני קהיר. ולכל מי שהגיע לכבד את זכרו של אבי, מאיר בינט.
מישל בינט - דגן